עוֹד מַכָּה
פַּרְעֹה הֶחֱזִיר צִיּוּד וְלֹא הִזְדַּכָּה
חָזַר בּוֹ וְסָפָג עַל הַיָּם עוֹד מַכָּה
וְעוֹד נֶס עַל הַיָּם לָעָם הִתְרָחֵשׁ
חָצוּ אֶת הַיָּם כְּשֶׁהַנָּתִיב יָבֵשׁ
וְשָׁרוּ מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁירָה
עַל הַנֶּס וְעַל הַּתּוֹפָעָה הַנְּדִירָה
כְּשֶׁפַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַּיָּם, כָּרַךּ
הַצָּו: בִּנְפוֹל אוֹיִבְךָ אַל תִּשְׂמַח
כִּי הָאָדָם נִבְרָא בִֹּדְמוּתֹו וּבְצַלְמוֹ
וּבְלֵידָתוֹ נִקְבְּעוּ אָז אֱמוּנָתוֹ וְעַמּוֹ
לוּלֶא רָצָה לִבְרוֹא הָעַמִּים כָּאֶל
הָיָה בּוֹרֵא רַק אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל
הדרך לארץ מתארכת
ולא נָחָם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא [י"ג, י"ז] - כך מתחילה הפרשה שבאה לספר על שילוח ישראל ממצרים על-ידי פרעה. לֹא נָחָם, כלומר לא הנהיגם ללכת; אולי בלשון אחרת, אפשר לומר - לא הנחה אותם בדרך הקצרה לארץ כנען. כלומר לא רצה הקב"ה שאלה שיצאו מבני ישראל שיצאו ממצרים בסך-הכל חמישית מן העם, בעוד יתר ארבע החמישיות לא יצאו ממצרים ובכך הם אבדו לעם ישראל, כאמור לא הִנְחַם ללכת דרך ארץ פלשתים (כיום אפשר לזהות אותה עם דרך אל עריש ורפיח ורצועת עזה), מחשש שישובו למצרים, אם ייתקלו בפלשתי שיילחם בהם. למרות שבדרך זו ניתן היה להגיע תוך ימים אחדים, וזאת הדרך הטבעית שאמור עם ישראל ללכת בה ליעדו, למחוז חפצו, לארץ כנען. ומדוע רק חמישית מהעם יצאה ממצרים ובכך היה כוחם דל, מה עוד והם היו תחת השפעת השעבוד ורוחם אינה איתנה דיה לעמוד במלחמות אם ייקרו בדרכם. יתר ארבע החמישיות לפי דברי חז"ל נספו בשלושת ימי האפלה. וניתן לומר כי הם נעלמו בעת האפלה, אלה סירבו להשתחרר משעבוד, עוד נקרא על סוג כזה של עבד שאומר "אהבתי את אדוני" ואיננו רוצה להשתחרר ולהיות אדם חופשי. היוצאים לחופשי ממצרים הופנו מן הדרך הפשוטה לדרך העקומה, אל מקום הנקרא סֻכֹּת ומשם הגיעו למקום הנקרא אֵתָם, הנמצא בקצה המדבר והדרך לארץ מתארכת. בראשית דרכו של העם, כבר מאמץ הוא בעזרת משה ואהרון טקטיקה של עקיפת הַקְּשָׁאִים, שייתכן כי ייתקל בהם בדרכו, משום שהוא טרם גובש לעם שיכול לעמוד במשימות.
המתחיל במצווה - עליו לגמור אותה
המתחיל במצווה עליו לגמור אותה. זו אימרה שרש"י טבע בהתייחסו להעלאת עצמות יוסף ממצרים, שם נאמר: ויקח משה את עצמות יוסף עמו [י"ג, י"ט] - ממנה למדנו כי המתחיל במצווה ואיננו משלים אותה, ובא אחר ומשלים אותה, המצווה נזקפת לזכותו של המשלים את המצווה, כי הרי יוסף ציווה את בני ישראל להעלות עצמותיו לארץ בצאתם ממצרים ובשובם לארץ כנען. כאן נהג יוסף בשונה מאביו יעקב, שהשביע את יוסף להעלות עצמותיו לארץ אבותיו - ארץ כנען, ויוסף אף קיים את המצווה הזאת. השאלה מדוע יוסף לא ציווה את בניו, כמו יעקב, להעלות עצמותיו לארץ כנען? זאת מפני שיוסף היה מושל מצרים כמשנה לפרעה בחיי אביו יעקב ובמותו של אביו יכול היה כשליט לקיים מצוות אביו. ואילו בניו של יוסף, כאשר יוסף ימות, לא יהיה להם כל מעמד מיוחד במצרים כמו אביהם, ולא יוכלו לעשות מה שיוסף עשה לאביו. לכן יוסף ראה בחזונו כי פרעה של אותם ימים, לא ייתן לבניו את האפשרות שפרעה של ימיו נתן לו, להעלות עצמותיו, לכן הוא השביע את בני ישראל: פקד יפקד אלהים אתכם והעליתם את עצמתי מזה אתכם [י"ג, כ']. והנה אומר הפסוק - מי שמקיים את המצווה, לא היו בני ישראל, שנאמר: ויקח משה את עצמות יוסף עִמוֹ, לפיכך נזקפה המצווה לזכותו ולא לכלל ישראל שיצאו ממצרים וארון יוסף איתם.
ה' יילחם לכם ואתם תחרישון
המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר [י"ד, י"א], אמרו בני ישראל למשה בטרוניה רבה, כאשר סגר עליהם המדבר מצד אחד והים מצד שני והמצרים רודפים אחריהם להחזירם למצרים. כי הרי הם היו עבדים וכעבדים הם רכוש אדוניהם המצריים. משה איננו רוגז על העם על תלונותיהם וטענותיהם, אלא הוא מרגיעם באמרו להם כי הקב"ה איתם וכי ה' יילחם לכם ואתם תחרישון [י"ד, י"ד]. לכן משה פנה בתפילה (תצעק, כאן משמעותה תתפלל) ומשה החל בתפילה אל הקב"ה שיעשה להצלתם מפרעה ומצבאו הרודף אחריהם. הקב"ה אמר למשה: לא עת עתה להאריך בתפילה וישראל נתונין בצרה, אל תדאג משה עלי הדבר תלוי ולא עליך, אני אלחם להם ועליהם רק להמשיך במסעם. הים לא יחסום דרכם. גם עמוד הענן שהלך לפנים בצאתם ממצרים להנחותם ולהראות להם את הדרך, יעמוד הפעם מאחוריהם כדי שיחצוץ בינם לבין המצרים, שלא יוכלו לראותם בחשכה שתשרור. אולם עמוד האש שהאיר להם את הדרך בלילה במסעם של בני ישראל במדבר הוסיף להאיר את דרכם. הקב"ה חיזק את לב פרעה כדי שייצא לרדוף אחרי ישראל, והתוצאה תהיה שיקבל את המכה האחת-עשרה כאשר יְטַבֵּעַ ה' את פרעה וחילו בים סוף ואז: וַיִּרְאוּ העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו [י"ד, ל"א].
הבטחת הקב"ה להוריש את הארץ לישראל
משה ידע שאף על-פי שניתנה הבטחת ה' להוריש את ארץ כנען לעם ישראל, אין פירוש הדבר שהארץ תוגש לעם ישראל על מגש הכסף. על ישראל להיאבק ואף להילחם עליה. זה שאמר בפרשת בא: היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים, ומושב בני ישראל במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה (430) [י"ב, מ']. זה בא להבהיר לנו כי כל עוד ישראל לא כבש את הארץ והתנחל בה, היא בבחינת חוץ לארץ כמו מצרים. לכן מָנָה הקב"ה את ישיבת ישראל מחוץ לארצו 430 שנה ולא רק 210 שנים - הזמן שישבו בני ישראל בפועל בארץ גושן. לא רק כיבוש הארץ וההתנחלות בה הם תנאי לקיום ההבטחה, אלא גם החובה להשתחרר מכבלי העבדות, והכוונה לשחרור נפשי. הארץ תהיה של עם ישראל רק אם יחיה בה חופשי ובן-חורין בגופו ובנפשו. אם יוסיף להתלונן כפי שעשה בלכתו במדבר, כמי שאומר טוב לנו במצרים, למה הוצאתנו משם למות במדבר - זה מצביע על עבדות רוחנית עמוקה שבתודעת דור המדבר ההוא, שזה עתה יצא ממצרים, שנאמר: וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן. מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשֹׂבַע כי הוצאתם אתנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב [ט"ז, ב'-ג']. היה כאן שימוש במושג "עדת בני ישראל" ולא "בני ישראל", או "עם ישראל" - כי היוצאים ממצרים נשארו עדיין שרויים בכבלי העדתיות שלהם ולא השתחררו ממנה. העבדות של מצרים עדיין דבקה בהם. לכן ארבע החמישיות של העם שלא יצאו ממצרים אבדו לעם ישראל ואינם כי נטמעו במצרים והתבוללו, ובכך איבדו את זהותם ואבדו לעם ישראל.
מקום מסה ומריבה ועמלק
ויצעק משה אל ה' לאמר מה אעשה לעם הזה עוד מעט וּסְקָלֻנִי [י"ז, ד'] - דברים אלה אמר משה כאשר לא היו לעם מים לשתייה ומשה עשה כמצוות ה' - היכה בצור ויצאו ממנו מים והעם שתה. אף על-פי כן נקרא שם המקום שבו התרחש הדבר 'מסה ומריבה', על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה'? [י"ז,ז']. בעניין זה אומר רש"י, ההתנכרות לקיומו של ה' היא כמו אותו אב שנשא את בנו על כתפיו בדרך. הבן היה רואה דבר בדרך שחפץ בו, היה אומר לאביו הביא לי את החפץ, וכל עשה פעמים רבות עד שפגשם אדם הולך רגל אחר ושאל אותן הבן: היודע היכן אבא שלי? אמר האב לבן, אתה יושב על כתפי ואינך יודע היכן אני, השליכו ובא כלב (עמלק) ונשך אותו. כך גם ישראל, כל עוד והקב"ה עושה להם נסים ומספק את צרכיהם במדבר ועמוד ענן מצל עליהם ועמוד אש מאיר להם את הדרך, יודעים היכן ה', ומשחסר דבר-מה - מיד שוכחים את ה' שעשה הכל למענם ושואלים: היש ה'? [י"ז,ז']; לכן באה כאן פרשת עמלק, שנלחם בישראל ברפידים, אלא שהקב"ה חש לעזרתם ובכך צלחה המלחמה שהוליכו יהושע ואהרון וחור ומשה בראשם וחלשו את עמלק, כלומר חתכו ראשי גיבוריו ולא השאירו אלא חלשים שבהם ולא הרגו כולם, כפי שנוהג עמלק זה במלחמתו בישראל, שהיה מזנב דווקא בחלשים. לא בכדי מסתיימת הפרשה בפסוקים אלה: מָחֹה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים. ויבן משה מזבח וירא שמו ה', נסי. ויאמר כי יד על כֵּס יָהּ מלחמה לה' בעמלק מדֹר דֹר [י"ז, י"ד-ט"ז]. זו לא שבועת ישראל כלפי עמלק, אלא שבועת אלוהים, שנשבע בכיסאו - כֵּס יָהּ.
מִדֵּי פַּעַם מְאַבְדִּים תִקְוָה בְּכֹחַ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִתְשׁוּעָה
וְאָז זוֹכֶה הָעָם כְּפִי שֶׁקִּוָּה וְהָאוֹיֵב נַס לוֹ וְנַפְשׁוֹ שְׁסוּעָה
אַךְ שָׂרִידֵ יֵשׁ לוֹ לֹא נִמְחָה מוּכָן לָתֵת מִין אֲמָנָה רְעוּעָה
זֶה עֲמָלֵק הַנִּדְחָה בְּשִׂמְחָה כִּי בָּגְדָּנוּתוֹ בְּנַפְשׁוֹ טְבוּעָה
מוּטָב לִזְרוֹע שָׂדֶנוּ בֱּדִמְעָה אַפִילוּ שְׁחוּנָה וּבְדֹחַן זְרוּעָה
כְּטַעַם דָּגָן מְשֻׁבַּח טַעְמָהּ וְטַעַם שִׁפְלוּת עֲמָלֵק יְדוּעָה
וּזְכוּת יִשְׂרָאֵל בָּהּ הֻטְבְּעָה לַמְרוֹת שֶׁבְּתוֹעֵי דֶּרֶךְ נְגוּעָה
בְּעוֹד בָּאָרֶץ הָחֶמְלָה נָבְעָה הַשִּׂנְאָה אֶצְלָם מָצוּי מַבּוּעָהּ