תודה אישית לשני יהודים יקרים, שעד לעצם היום הזה שבתחילת "ינואר החם" של שנת 2011, לא חשבתי שכמותם קיימים עוד. או ליתר דיוק, חשבתי שפסו מן העולם היהודי ומן השיח התרבותי שלנו.
הם לא פוליטיקאים, ואף לא
מתנחלים שהכרנו, ואפילו לא שסניקים מקבצי תרומות ועמותות...
האחד הוא אליעז כהן, שדיבר אתמול (13.1.11) בבוקר באחת מתחנות גלי האתר החילוניות שלנו. והשני - עו"ד דב הלברטל, ששוחח אמש מלב אל לב עם קירשנבאום ולונדון על מסך הטלוויזיה. סמנו את היום הזה ביומניכם!
אליעז כהן הוא משורר דתי, קיבוצניק מכפר עציון וחבר במועצת יש"ע, ומן הסתם בין הפעילים שבהם. עו"ד דב הלברטל הוא מרצה למשפט עברי, והוצג כאחד ממקורביו של הרב אלישיב. את שניהם הכרתי אתמול לראשונה מאמצעי התקשורת.
כשהיינו נערים בתנועת הנוער "השומר הצעיר", התגאינו בכך שחברינו הטובים ביותר בשכונה ובבית הספר הם נערים בני גילנו, דווקא חובשי הכיפות הסרוגות - חניכי תנועת הנוער של בני עקיבא. ידענו שבנושאי האמינות, הרצינות, המסירות לתנועה, הנתינה למדינה ללא כל כוונה לקבל משהו בתמורה - הם היו הקרובים אלינו ביותר. הערכנו אותם. הם חיו באמונתם ואנחנו באמונתנו.
אליעז כהן דיבר אתמול בבוקר מהלב, העביר מסר של אחדות ללא כל פלפולי פוליטיקה מזוהמת באינטרסים. בלתי אפשרי לכפות רצונך על האחר. זה מנוגד לתורתנו. איש באמונתו יחיה! בכך הוא נתן ביטוי חזק לגעגועיו ל"עברנו המשותף".
כמה שעות אחריו, בשידורי הטלוויזיה, אמר דב הלברטל את מה שאנחנו מייחלים אליו מזה שנים - חייבים להפריד את הדת מהמדינה. זו תהיה תעודת ההכשר של מדינת ישראל מודרנית במאה העשרים ואחת. מדינה שתוכל רק אז להתמודד עם סטנדרטים בינלאומיים גבוהים ביותר. הסיבה העיקרית לדעתו, כפי שנקלטה באוזני, לא הייתה דווקא הפגיעה במוסרות השלטון הדמוקרטי, אלא הפגיעה במוסריותה של הדת היהודית. במילים אחרות, החשש שהדת של היום, על מסורתה המפוארת, משמשת קרדום לחפור בו.
כששמעתי את השניים דוברים אתמול, כל אחד בתוכנית אחרת וניתן להניח שללא תיאום ביניהם, חייכתי. הדבר הראשון שנפלט מפי היה - "אם יש עוד אנשים כאלה, יש לנו סיכוי להתקיים כעם אחד במדינה דמוקרטית חילונית באזור המותש הזה. זו רק שאלה של מנהיגות נכונה".
תודה לשניכם על היום שזכה להארה בעיניי! חבל שהפוליטיקאים כולם מסתובבים עדיין כ"סומים באפלה".