בשבוע האחרון היינו עדים למהומות חסרות תקדים בעולם הערבי, עת רבבות אנשים רובם צעירים מן המעמד הבינוני והנתמכים על-ידי אנשי השוק יצאו לרחובות תוניס במטרה להשיג דבר אחד ועיקרי- הדחת הנשיא זין אל-עבדין בן-עלי לאחר 23 שנות אבטלה, שחיתות אין קץ והיעדר חופש ביטוי.
באירן 2011 פני הדברים דומים ואף חמורים יותר, שכן לאחרונה פוטר שר החוץ מנוצ'הר מותכי ומיד לאחריו עוד כארבעה עשר יועצים משיקולים כלכליים כפי שנכתב ביומונים השונים באירן. אין זה סוד כי שר החוץ, מותכי, אינו בן בריתו של
אחמדינג'אד וכי לאחרונה התגלעו חילוקי דעות רבים בין השניים. יתרה מכך, מותכי אף משתייך למחנהו של הרפורמיסט מיר-חסין מוסאווי דבר שכל הנראה היה לראשון שבשיקוליו של אחמדינג'אד להעבירו מתפקידו ולמנות ליד ימינו את איש שלומו ד"ר עלי אכבר סאלחי (ראש הסוכנות לאנרגיה אטומית של אירן מאז מחצית 2009).
המשטר באירן כמשטרים נוספים במדינות ערב השונות (מצרים, סוריה וכו') צריך להבין כי גם ימיו הולכים ומתקצרים. חובה לזכור עובדה משמעותית אחת לפיה באירן כ-70% מהאוכלוסיה הכללית (כ-75 מיליון) הנה מתחת לגיל 30, ומכאן שזיקתם לאידיאולוגיה האיסלאמית כמעט ואפסית דבר בעל חשיבות גבוהה כשמדברים על ניסיונות מהפיכה כנגד שלטון אשר בבסיסו אידיאולוגיה המושתתת על השריעה האיסלאמית.
לכל אורכה של ההיסטוריה האירנית ובעיקר במהפכת 1979 אשר לאחריה עלה לשלטון רוח-אללה חמ'יני מוסאווי החלו חילופי השלטונות כהפגנות רחוב שהלכו והתעצמו ככל שהזמן עבר ועמו עלתה גם רמת תסכולו של הציבור. נכון לעכשיו ולאחר כשנה וחצי לניסיונות ההפיכה של 2009 באירן, אין זמן מתאים ממנו למבקשים לזעזע את אמות הסיפין באושיות השלטון של משטר האיתאללות באירן מחדש.
משב רוח שכזה מתוניס יכול בהחלט לעורר את בני הנוער, אנשי הבזאר (אשר להם מעורבות היסטורית במהפכנות באירן), הסטודנטים וצעירים אחרים ולהביאם לעמוד פנים אל פנים מול כוחות הביטחון ומשמרות המהפכה באירן. אולם, יש לזכור כי מבקשי השינוי באירן לא יוכלו לעמוד איתן מול משטר הברזל מבלי שיקבלו רוח גבית ותמיכה חזקה ועניינית מצד גורמי אופוזיציה בחו"ל וממדינות בעלות אינטרס בשינוי המשטר באירן.