האם גם לכם קרה ששגיאה "התעקשה" ונאחזה בעבודתכם? אודה, שכמה פעמים הקלדתי את כותרת הספר ובכל פעם מצאתי שטעיתי וכתבתי בסופה: "חקר השואה בישראל", וזאת למרות שבמקור כתוב "חקר השואה הישראלי". ואולי, בעצם השגיאה יש מעין התנגשות רעיונית: האומנם יכול וצריך להיות "חקר שואה ישראלי"?! האם יש מקום או צורך להדגיש היכן נערך חקר-שואה מסוים?
ואולי אף יותר מכך: מדוע כה דחוף וחשוב, שהדורות הבאים יידעו על חבלי הלידה של חקר השואה? מתהלכים בינינו רבים, שכאשר הם שומעים "גרמניה הנאצית", "מלחמת העולם השנייה" או "השואה" - הם משתדלים לתפוס מרחק ולהעביר נושא...
בספרו המעניין של בעז כהן, שיצא לאור לפני זמן קצר, סמוך ליום השואה הבינלאומי, נמצא אולי צידוק מסוים להסטת הדיון מן השואה עצמה אל התפתחותו של המחקר על אודותיה. כנראה, רצוי להתחיל להתעניין בסוגיות האיומות של השואה מן הטפל אל העיקר. זאת, מכל מקום, הייתה העצה שנתן בזמנו אבא קובנר לפרופ' יהודה באואר.
באואר זה עתה השלים דוקטורט על "ההגנה והפלמ"ח במדיניות הציונית" והוזמן למלא מקום שהתפנה בעקבות מותו של החוקר שאול אש בתאונת דרכים. האמירה של קובנר נועדה לחזק את ידיו של באואר לעבור ממחקר ההיסטוריה של היישוב היהודי "כאן" אל התהומות של מה שהתרחש "שם".
פרופ' באואר הודה, כי בתחילה נרתע מלעסוק במחקרי שואה ובהמשך נהיה לאחד הבכירים שבין החוקרים.
לא מעט צער נגרם לקוראים את הספר ומבחינים, שגם תחום זה של חקר השואה הפך למעין "מאורת פתנים", שתיאורה עלול חלילה לגרום למישהו להצהיר, שישראל היא ארץ אוכלת יושביה ר"ל ואפילו בה עלולים יהודים להיתפס לריב אחים ולשנאת חינם. אין הכוונה למחלוקת הידועה סביב עבודותיהם של חנה ארנדט, ברונו בטלהיים וראול הילברג - אלא לאותם גיצים ומהלומות, שהוחלפו בין קבוצות חוקרים ויחידים בישראל עצמה. בספר יש תיאור מעניין מאוד של המלחמה, שבה הודח פרופ' בן-ציון דינור (דינבורג) מ"יד ושם". התיאור יכול להופיע באחד ממוספי סוף השבוע ולפרנס, גם בימינו, ויכוחים רבים.
בספר של בעז כהן נסקר תהליך, שהתחיל במזכר קטן שכתב יוזם "יד ושם", מרדכי שנהבי, עוד לפני קום המדינה. הספר ממחיש את התהליך שבו "המזכר הפך להר" תוך כדי התנופה שניתנה ל"יד ושם".
מעניין לקרוא את הספר כדי לראות כיצד השתלבו כיווני מחשבה ופעולה שונים ויצרו מפעל אדיר-ממדים, שיש לו חשיבות במערכה נגד הכחשת השואה. למערכה הצטרפו חוקרים שלא חוו בעצמם את השואה, שעבודתם המתוארת בספר מאפשרת ל"יד ושם" להיות אחד מחודי החץ של מחקר השואה בעולם.
דומה, שפתיחתו המחודשת של המוזיאון בקיבוץ יד מרדכי, שאף היא מתקיימת החודש, מסייעת להמחיש שיש נושאים שאינם מתיישנים והדיון בהם יכול וצריך לסייע לנו להכיר לא רק את עובדות העבר, אלא גם את עצמנו ואת מאוויינו הנוכחיים. המוזיאון המשופר ביד מרדכי מתרכז בהמחשה אור-קולית מתקדמת של המציאות האיומה של היהודים בגטו ורשה. הצגה כה מפורטת נשענת ונתמכת על-ידי אותה עבודת איסוף וניתוח נתונים שהתרכזה במשך הזמן ב"יד ושם".