חודש אדר הוא החודש השישי למניין בריאת העולם והחודש השנים-עשר למניין יציאת מצרים. השם אדר, כשאר השמות העבריים, הועלה מבבל. מקורו במילה האשורית "אדרו" שמשמעותה גורן ומדרשו של השם-חודש המכינים בו את הגרנות. לפי דעה אחרת, משמעות השם קודר ומעונן. יש המפרשים את השם אדר מהמילה העברית הדר, שכן נהדר חודש זה בטבע הארץ ואין לך חודש בחודשי השנה שהשמחה טבועה בו יותר מאשר אדר.
מזלו של החודש - דגים - היות שבחודש זה פרים ורבים הדגים בנהרות ובאגמים, ואין עין הרע שולטת בהם. אף בני ישראל נמשלו לדגים החיים בים והם מכוסים מעין רואה. לפיכך נאמרה ברכה בדגים ולא בשאר הנבראים. דג בהיפוך אותיות, שווה גד - שהוא לשון מזל טוב. מעניין לראות שמזלות כל החודשים נקראים בלשון יחיד כגון עקרב, קשת, דלי וכולי, ואילו מזל אדר נקרא בלשון רבים, דגים, לרמז על שני אדרים. אין לאדר שנמזל אלא של אדר ראשון. בשנה מעוברת כהשנה, אדר ראשון טפל לאדר שני, ואין חלים בו כל הדינים והמנהגים האמורים בחודש אדר של שנה רגילה. מדוע מעברים את חודש אדר דווקא? אלא לפי שכל עיבור הוא שיחול חודש ניסן בחודש האביב בעונת בשלות הפירות. לפיכך מעברים את החודש הסמוך לו.
מובא בגמרא: "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב; כשם שנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה" [תענית כ"ט, עמ' א']. רש"י על האתר ד"ה "משנכנס אדר" ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח. מדוע חכמינו מקשרים בין מיעוט של שמחה בחודש אב הנובע מיום החורבן בתשעה באב, לריבוי השמחה בחודש אדר הנובע מחג הפורים? חז"ל נקטו במילה "כשם" שבאה לומר לנו על מכנה משותף, שאותה הסיבה הגורמת למיעוט השמחה בחודש אב היא הגורמת לריבוי השמחה בחודש אדר. מה גם שצריך להבין את דברי רש"י על הקשר של שמחת חג הפסח לימי השמחה של חודש אדר. סיבת מיעוט השמחה בחודש אב היא חורבן בית המקדש שנגרם על-ידי חטא המרגלים. כפי שמציינת הגמרא במסכת תענית [דף כ"ט, א'], לאחר שחזרו המרגלים מארץ ישראל והוציאו את דיבת הארץ רעה. אומר הכתוב: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" [במדבר י"א, א']. "אמר רבה אמר רבי יוחנן אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה של דורות".
בזוהר על פרשת שלח נאמר: "וישלח אותם משה" [במדבר י"ג, י"ז]. כולם היו צדיקים וראשי ישראל אבל הם נטלו לעצמם עצה רעה, שאמרו אם ייכנסו עם ישראל לארץ ישראל יעבירו אותנו מלהיות ראשים וימנה משה ראשים אחרים, שהרי אנו זכינו להיות ראשים רק במדבר אבל בארץ לא נזכה. לפי דברי הזוהר, כישלון המרגלים היה הגאווה והכבוד שמא יוחלפו בארץ ישראל. בגלל הגאווה והכבוד - החמץ, היו מוכנים להוציא את דיבת הארץ רעה ובלבד שיישאר עם ישראל במדבר, ששם יהיה להם את הכבוד. רדיפת כבוד זו גרמה לפירוד ביחס של עם ישראל לעצמו ועם ישראל לארצו. הדבר גרם לחורבן בית המקדש שניטל הכבוד מעם ישראל בארצו וגרם לגלות עם ישראל מארץ ישראל.
רדיפת הכבוד שגורמת לפירוד ואשר גרמה לחורבן הבית בחודש אב. אותה סיבה בצורה הפוכה של אחדות ואהבה ושריפת הגאווה, היא הגורמת לשמחה משנכנס חודש אדר. היות שבפורים הייתה אחדות בקבלת התורה מחדש על-ידי "קיימו וקבלו". הייתה אחדות על צום שלושת הימים; "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות" [אסתר ט', כ"ג]. ו"קבל" לשון יחיד, לומר שהייתה אחדות כמו במתן תורה שנאמר בלשון יחיד; "ויחן ישראל נגד ההר" [שמות י"ט, ב']. כאיש אחד בלב אחד [רש"י]. לכן זוכים אנו בימי הפורים למצוות של אהבה ואחדות מתוך שמחה וביטול הגאווה. מתנות לאביונים ומשלוח מנות איש לרעהו. אותו עניין קיים בפסח, שאז אופים את החמץ אשר מסמל את הגאווה וההתנשאות, ומגיעים לאחדות וזוכים למצוות של קמחא דפסחא וכל דיכפין יתי וייכול.
מדוע מקשרת הגמרא בין חודש אב לחודש אדר? זאת כדי לרמוז לדורות הבאים בעם ישראל, כי כפי שכל חודש אדר נהפך לעם ישראל מיגון לשמחה, שנאמר "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב" [אסתר ט', כ"ב] - כך גם כל חודש אב עתיד להפוך לחודש של ששון ושמחה לעם ישראל, כפי המצוין במדרש זוטא [איכה פרק א', כ"ח]; "עתיד הקב"ה להפוך תשעה באב ליום שמחה שנאמר: כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי... יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים" [זכריה ט', י"ט].
לא רק שיש להרבות בשמחה בחודש אדר, אלא שמחה זו צריכה להיות שמחה מתוך מ-ח-ש-ב-ה - בשיכול אותיות ב-ש-מ-ח-ה - ולא מתוך הוללות. הבה נרבה בשמחה מגאולת פורים לגאולת הפסח.