הצעת החוק המיועדת לעגן בחקיקה את סמכויות הישוב הקהילתי לשמור על אופיו ועל קשרי הרעות בין תושביו היא, על פניה, הצעה תמימה. היא אף מציינת ש"ועדת הקבלה לא תסרב לקבל מועמד מטעמי גזע, דת, מין, לאום או מוגבלות". אף על-פי כן, מעוררת ההצעה סערה בין אלה המציגים את עצמם כשומרי זכויות האדם ונאמני הדמוקרטיה ובין חברי הכנסת הערבים.
ההצעה, בהקנותה לוועדת הקבלה סמכות לכלול בין שיקוליה את התאמת המועמד לקהילה ולמאפייניה היחודיים ואת האפשרות לדחותו בגלל חוסר התאמה שעלול לפגוע במרקם החברתי-תרבותי של הישוב, מעגנת את הנוהג הקיים בארץ מראשית ההתיישבות בה. אבל בניגוד לנוהג הקיים, היא מצמצמת את תחולת החוק לישובים קהילתיים המאוגדים כאגודה שיתופית בלבד שהם בעלי סיווג מתאים מטעם רשם האגודות, ובלבד שלא יהיו בישוב כזה למעלה מ-500 בתי אב.
מסתבר שהסערה אינה על לשון החוק, אלא על החשש שמא ועדות הקבלה יסרבו לקבל ערבים לישובים הקהילתיים בתואנה של חוסר ההתאמה המעוגנת בחוק, ללא אמירה מפורשת כי דחיית בקשתם הייתה בשל היותם ערבים. אי-אפשר לפטור חשש זה כחסר בסיס. לי אין ספק כי הישובים הקהילתיים היהודיים, יהיה גודלם אשר יהיה, ואף שכונות יהודיות בערים, אינם מעוניינים בדרך כלל, אם לא תמיד, במגוריהם של תושבים ערביים בתוכם. ואין לי ספק בחוסר רצונם של הישובים הערבים לאפשר מגורי יהודים בקרבם. אבל גם אם הצעת החוק תתקבל, הרי בעוד שבפני הערבים פתוחה האפשרות לכפות על הישובים היהודיים את קבלתם - בעזרת בתי המשפט הכפופים לפסיקת בית המשפט העליון שכפה את קבלת בני הזוג קעדאן לישוב הקהילתי ולאגודה השיתופית קציר - בידי היהודים אין אפשרות כזו בגלל היותם של הישובים הערבים ישובים משפחתיים ובגלל האלימות המקבלת את פני אותם יהודים שהצליחו להשיג מגורים בישוב ערבי. (ראו, למשל, דיווח ב
הארץ - על יהודי ששכר, רק שכר, דירה בכפר ג'דידה מכר, על גבול עכו, שברח מיד עם הגעתו בגלל איומים בשריפת הבית, וב
ידיעות אחרונות - על פחדו של יהודי להיכנס לדירה שרכש באעבלין בשל איומים בעקירת עיניו).
פסיקה חלומית פסיקת בית המשפט העליון על השוויון המתחייב בין כל אזרחי ישראל כערך נעלה אשר מכוחו אסורה האפלייה בין יהודים ובין ערבים למעט בחוק השבות, היא עם כל הכבוד פסיקה חלומית, חסרת אחיזה בקרקע המציאות. לחוקים אסור לשגות בחלומות. דבקות בעקרונות מופשטים עלולה להביא כליה על מחוקקיהם ועל צאן מרעיתם. דבקות כזו הביאה במרד החשמונאים את הקץ לחייהם של כאלף מבני עמנו שהעדיפו את מותם ללא חילול שבת על פני המלחמה בשבת באויביהם. זכות הבחירה המקודשת במשטר הדמוקרטי העלתה לשלטון את הנאצים בגרמניה ואת חמאס בחבל עזה. הפקת הלקחים מגיעה לעתים מאוחר מאד, אבל היא מלמדת כי ניתן להגמיש את העקרונות, גם את המקודשים שביניהם, לפי הנסיבות. פיקוח נפש דוחה שבת, וחוק איסור הכחשת השואה דוחה את חופש הדיבור. אחוז החסימה מבטל למעשה את זכות הייצוג של אזרחים רבים מאד, וחקיקה האוסרת השתתפות בבחירות של מועמדים המעוניינים בשלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, נוגדת את כל העקרונות הדמוקרטיים הטהורים, אך מאפשרת את ההגנה של העקרונות על עצמם.
איני סובר כי מציעי החוק טרחו בהצעתם בכוונה לעגן מצב קיים. אני משער שהם התכוונו לעקוף את פסיקת בית המשפט העליון, שמאז בואה לעולם, אין אפשרות להקים ישובים ליהודים בלבד. ייהוד הגליל והרחבת ההתיישבות היהודית בנגב הפכו לסיסמאות ריקות מתוכן, וכל המעוניין במימושן - יוכתר כגזען. נראה שמתוך רצון להיראות יפים בעיני "הציבור הנאור", לא אמרו המציעים בהצעתם את מלוא האמת. אך לגינויים, כאילו אמרו בה אמת, הם כבר זוכים.
אך האמת חייבת להיאמר בקול רם וצלול בכל ישראל וברחבי תבל: כל עוד אין שלום אמת בין מדינת ישראל היהודית לבין הערבים, על מדינת ישראל להתייחס לערביי ישראל, גם כלפי אלה מביניהם הנאמנים למדינה, כאל מי שנמצאים בניגוד עניינים מובהק בין היותם בני הלאום הערבי, פלשתינים כהגדרתם, קרובי המשפחה של אוייבינו בחבל עזה, ביהודה ובשומרון, המעוניינים בחיסולה של המדינה היהודית, לבין היותם אזרחי המדינה הזאת, היהודית, המצווים בטובתה. אי-אפשר להתעלם, בגלל כללי התקינות הפוליטית והרצון לרַצות את הערבים, מהעניין הקיומי של מדינת ישראל היהודית בהגדלת הישוב היהודי בגליל, בנגב ובבקעת הירדן, ומנדודי השינה שיהיו למופקדים על ביטחוננו מריבוי הישובים הערבים או המעורבים על גבולות המדינה. על כן ישנה חשיבות עליונה לחקיקה המקנה עדיפות להתיישבות יהודית בלבד באזורים מסויימים במדינה. זו אינה גזענות, זו הגנה עצמית.
מלחמת תרבויות שאלת המגורים בצוותא של יהודים וערבים אינה ממוקדת בתחום המשפטי בלבד. משפטית, מבחינת השוויון בעולם אידיאלי - לכולם יש הזכות לרכוש ולגור בכל מקום. אבל המציאות אינה אידיאלית. במציאות מתחולל מאבק, אם לא מלחמה, בין עמים ובין תרבויות. המגורים המעורבים אינם אידיאליים, לא בישראל, לא בכל מקום אחר במזרח התיכון ולא ברוב העולם. סונים ושיעים רוצחים זה את זה בעירק, נוצרים בורחים מפני המוסלמים בארץ וחוששים לגורלם בלבנון. הבלקן נחלק, ברוסיה הלאומיות הרימה ראש. אנשי חב"ד ברמת אביב מעוררים חימה בלב תושביה ואשה לבושה כהלכה, אך לא מכוסה דיה, לא תעז לחלוף בשכונת
מאה שערים. המתירנות של בנות ישראל אינה מקובלת על המגזר הערבי, החושש לחיקויה על-ידי בנותיו, והקריאות הרמות של המואזין המושמעות ברמקול בשעות השחר מכעיסות ציבור יהודי נרחב בישובי הסביבה. ילדי היהודים בישוב יחונכו על ערכי הציונות ויחוגו את יום העצמאות, בעת שחבריהם הערבים יקוננו על מר גורלם בישראל בגלל הנכבה. אלה הם חיינו במזרח התיכון. איננו חיים בארה"ב - כור ההיתוך של מהגרים מכל העולם. באזורנו, וכאמור לא רק באזורנו, בני כל עם וכל המאמינים בדת מסויימת מעדיפים לשכון בקהילותיהם עם הדומים להם. מגורים מעורבים בישובים קהילתיים ובערים גדולות הוא מתכון לתסיסה, למהלומות ולאסונות. ההתפרעויות של המוסלמים בצרפת ומלחמות הבלקן מעידות על כך. כל עוד מפעמים בקרב הערבים וברבים מן היהודים רגשות לאומיים ודתיים עזים, כפיית מגורים מעורבים בישראל בכוח המשפט החלומי תיחשב בעתיד כצעד משמעותי במצעד האיוולת. במקום לגור זה בתוך זה, מוטב לגור זה בצד זה.
כל אדם שעיניו פקוחות ולבו אינו שבוי עד כלות בסיסמאות על שוויון, רואה בסיוריו במדינה את התפתחותה של מדינה ערבית בתוך ישראל, את המלחמה על הקרקע, על זהות המדינה, על חיי היהודים במדינת ישראל. דברי השופט ברק על הצלחת הדמוקרטיה למרות שזו נלחמת כאשר אחת מידיה קשורה לאחור, לא עמדו במבחן המציאות. על פני דבקות מסוכנת זו בעקרונות, אני מעדיף את דברי הרדב"ז על כך "שמשפטי תורתנו יהיו מסכימים אל השכל והסברא". כי אם תאבי חיים אנו במדינה יהודית, מוטב שנאמר אמת ונפעל בהיגיון ולא בעיוורון.