לַמִפְקָד יש משמעות גדולה מאוד עבור המתפקדים, שכן באמצעותו מתגלה ערכו העצמי של כל אחד ואחד מהנפקדים. שהרי במפקד - האחרון בעם ישראל נמנה כאחד, לא פחות ולא יותר מאחד, וגם משה רבינו נמנה כאחד, לא פחות ולא יותר. אפשר היה לחשוב בטעות, שבעם ישראל העיקר הוא הכלל. אומנם רצוי שיהיו בכלל הזה כמה שיותר פרטים, אבל מה כבר החשיבות של פרט זה או אחר בתוך הכלל? באה התורה ומלמדת אותנו שלכל אחד מהפרטים, מהאנשים שמהם מורכב עם ישראל, יש חשיבות עצמית עליונה. עד כדי כך חשובים הפרטים, שבהיעדר אחד מהם, אפילו רק אחד, לא תיתכן כלל עבודת ה' של הכלל. לכן, כהן שאינו אוהב, באמת, מישהו מהיהודים שהוא מייצג בעבודתו בבית המקדש, יש בעיה עם העבודה שלו. ולא בכדי הכהנים שמברכים את העם בבית הכנסת מברכים קודם לכן "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה".
בשבת הקרובה מסיימים את קריאת סדרת הפרשיות של חומש שמות בקריאת פרשת פְּקוּדֵי [שמות ל"ח]: [כא] אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת, אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל-פִּי מֹשֶׁה: עֲבֹדַת, הַלְוִיִּם, בְּיַד אִיתָמָר, בֶּן-אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. זהו הַמִפְקָד הראשון ולכאורה הוא מתייחס רק לטובין שנתרמו לצורך בניית המשכן וכליו: [כד] כָּל-הַזָּהָב, הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה, בְּכֹל, מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ--וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה, תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר, וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. את כל הזהב הזה תרמו בני ישראל בתוך ימים ספורים לאחר הציווי ששמעו ממשה, במעמד ההקהלה שעליה למדנו בשבוע שעבר. כעת, אחרי שהסתיימה בניית המשכן וכליו, משה מגיש דוח מפורט על אודות כל מה שנאסף והשימוש שנעשה בו. כאמור, לכאורה המפקד הזה אינו מתייחס לאנשים, וגם לא פשוט לבדוק את אמיתות הדיווח, שכן לא קראנו על הוראה לנהל רישום מדויק של כל התרומות. אבל זה נכון רק בחלק הזה של התרומות, החלק שאנשים תרמו איש-איש כאשר ידבנו לבו.
אפשר לומר בפשטות כי מכיוון שמדובר בתרומות לצורך עבודת ה', קודם בבניית המשכן וכליו ואחר-כך בעבודה היומיומית בו, כל פרט הוא חשוב ואת החשיבות הזאת משקף המפקד שעורך כאן משה. אין ספק שהפירוש הזה הוא נכון, שהרי הקב"ה נתן למשה הוראות מדויקות לפרטי פרטים בכל הקשור לבניית המשכן וכליו, ומשה העביר הוראות אלו בדייקנות לאמנים שעשו את המלאכה. למדנו על כך בשבתות שחלפו. עד כאן, על קצה המזלג בלבד, זהו המִפקָד הראשון על אודותיו קוראים בשבת זו, מפקד התרומות שהרימו בני ישראל לבניית המשכן וכליו והשימוש שנעשה באותן תרומות. אבל הכותרת שלנו התייחסה לשלושה מִפקָדים בשבת אחת, שזה כשלעצמו צירוף די נדיר, מה הם המפקדים הנוספים?
המשכן וכליו נועדו לצורך בני ישראל; שהם, בעבודתם, יפעלו את ה- וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם. ואכן מיד אחר-כך בא הדיווח על אודות התרומה שהייתה בסכום שווה לכל אחד ואחד, מחצית השקל, שזו בעצם הייתה תרומה שהורמה לצורך מִפְקָד, המפקד השני בשבת זו: [כה] וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה, מְאַת כִּכָּר; וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים, שֶׁקֶל--בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. [כו] בֶּקַע, לַגֻּלְגֹּלֶת, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ--לְכֹל הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, לְשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים, וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. על אודות הציווי על תרומה זו קראנו לפני שבועיים, בתחילת פרשת כִּי תִשָּׂא, ונקרא שוב בשבת זו בספר תורה שני שנוציא לכבוד פרשת שקלים, השבת האחרונה שלפני חודש אדר (שני) [שמות ל']: [יב] כִּי תִשָּׂא אֶת-רֹאשׁ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה', בִּפְקֹד אֹתָם; וְלֹא-יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם. [יג] זֶה יִתְּנוּ, כָּל-הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים--מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: עֶשְׂרִים גֵּרָה, הַשֶּׁקֶל--מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל, תְּרוּמָה לַה'.
בפירוש המילים הראשונות של הפרשה נאמרו שני פירושים שלכאורה סותרים זה לזה; כִּי תִשָּׂא מלשון הגבהה, נשיאת ראש של בני ישראל, להביא אותם להתעלות רוחנית, ופירוש שני מלשון נושה, כִּי-תַשֶּׁה בְרֵעֲךָ, מַשַּׁאת מְאוּמָה... האם וכיצד ניתן ליישב את שני הפירושים הסותרים לכאורה זה לזה? ובכן, ה'אור החיים' הקדוש מזכיר לנו שהוראה זו ניתנה בעקבות חטא העגל וכתיקון לאותו חטא. כלומר, המצב הנתון היה שבני ישראל אכן היו חייבים לקב"ה, הוא היה נושה בנו. איך יוצאים מהמצב הזה? בטבע האנושי, החייב הוא כְּפוּף ראש בפני הנושה בו, וזהו מצבנו לפני הקב"ה לאחר שחטאנו לפניו. התרופה לזה היא שנותנים אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה', מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, ובכך זוכים לנשיאת ראש, להיחלצות ממצב כפיפת הראש. כלומר, אכן מדובר פה על תַשֶּׁה מַשַּׁאת מְאוּמָה, על חוב כתוצאה מחטא, אבל במהלך של תשובה זוכים לנשיאת ראש.
הגיע הזמן שנתפקד כיהודים גאים
המִפקָד השלישי לשבת זו קשור עם העובדה שיום א' הוא ראש חודש, ולכן, כמו בכל שבת שחלה בערב ראש חודש, קוראים בהפטרה בספר שמואל [א', כ']: [י"ח] וַיֹּאמֶר לוֹ יְהוֹנָתָן, מָחָר חֹדֶשׁ; וְנִפְקַדְתָּ, כִּי יִפָּקֵד, מוֹשָׁבֶךָ. האמירה של יהונתן היא לדוד וכדאי מאוד לקרוא את הדברים במקור, כי כאן נעסוק רק בעניין המִפקָד אבל הסיפור שם מעניין מאוד מצד עצמו. על כל פנים, וְנִפְקַדְתָּ, כִּי יִפָּקֵד, האמורים בפסוק כעניין אחד, נראים לכאורה כסותרים זה לזה; כי וְנִפְקַדְתָּ זה מלשון זכרון, יזכרו אותך, יזכירו את שמך, לעומת זאת ההמשך, כִּי יִפָּקֵד מוֹשָׁבֶךָ, מתייחס להיעדר. כלומר, תהיה נוכח כי תיעדר? וגם אם כן, מדוע הנביא משתמש באותו שורש לשני עניינים הפכיים באותו פסוק ובאותו הקשר?
כאמור, את הפסוק הזה קוראים בכל שבת שחלה בערב ראש חודש, וזה אמור להזכיר לנו את היעלמות הלבנה בסוף החודש והתחדשותה בתחילת החודש הבא. ההיעלמות היא ההכנה שמאפשרת את ההתחדשות, ככה זה עם הלבנה וככה זה עם דוד ומלכותו. כאשר דוד נעדר מהסעודה שעורך שאול המלך בידיעה שהוא זומם להרגו, זו היעדרות בולטת שמעוררת שאלות, אבל ליהונתן התשובה ברורה ואותה הוא משמיע לדוד [שם, כ"ו]: [י"ז] וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַל תִּירָא כִּי לֹא תִמְצָאֲךָ יַד שָׁאוּל אָבִי וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לְּךָ לְמִשְׁנֶה וְגַם שָׁאוּל אָבִי יֹדֵעַ כֵּן: הסיפור הזה כמו גם המהלך החודשי של הלבנה, היעלמות והתחדשות, הוא משל לתהליכים שעובר עם ישראל מאז היותו לעם. ירידה (נפילה) לתהומות ועלייה מעלה-מעלה עד העלייה הגדולה ביותר שאליה אנחנו מייחלים, הגאולה האמיתית והשלמה שתבוא מיד ממש על-ידי משיח בן דוד.
הפקידה הראשונה בתורה קשורה להולדת יצחק אבינו [בראשית כ"א]: [א] וַה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה, כַּאֲשֶׁר אָמָר; וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. [ב] וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹקִים. כלומר, גאולה אישית ממצב של עקרות. הפקידה הראשונה של עם ישראל קשורה לגלות מצרים וליציאה משם [שמות ג']: [טז] לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת-זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי, אֱלֹקֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, לֵאמֹר: פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, וְאֶת-הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם. כלומר, פקידה לקראת גאולה מהשיעבוד. אבל הבשורה על כך נאמרה עוד לפני כן, לפני שהשתעבדנו למצרים ולפני שהיינו לעם [בראשית נ']: [כ"ד] וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל-אֶחָיו, אָנֹכִי מֵת; וֵאלֹקִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם, וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן-הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.
במילים אחרות, מה שיוצא מכאן הוא שבכל מפקד יש בשורה של גאולה; הפקידה במצרים, המפקד שאחרי חטא העגל, המפקד בפרשת השבוע שלנו, בסיום בניית המשכן שהעבודה בו היא תיקון לאותו חטא, וגם הפקידה של דוד ושל הלבנה בכל חודש, בכולם בולט מרכיב ההתחדשות שזו בעצם גאולה ממצב ירוד או מסוכן. שעל כן מדגיש בעל פירוש 'אור החיים' הקדוש את האזהרה של התורה מפני מפקדים מיותרים שכן הם עלולים לגרום נזק נורא, עלולים לגרום נֶגֶף, בִּפְקֹד אֹתָם. כמו שקרה כתוצאה מהמפקד המיותר שיזם דוד המלך, כמסופר בסוף ספר שמואל. נו, כשנפגשים שלושת המִפקדים הנ"ל בשבת אחת, מפגש שהוא נדיר ביותר, צריכים לחפש את הבשורה שנושא בחובו מפגש נדיר זה. למישהו יש רעיון? מישהו שומע את פעמי המשיח? אולי לפחות את הפעמונים המקשטים את צוואר חמורו של המשיח?
צחוק צחוק, אבל בשבוע בו אנשי ביטחון של מדינת היהודים יורים ביהודים, במתנחלים, קצת קשה למצוא את הבשורה שמציע לנו המפגש הנדיר הזה של שלושת המִפקָדים. לפני האירוע הנורא הזה, חשבתי שהמתחולל במדינות של שונאינו הקולניים הוא חלק מאותה בשורה מיוחלת, שהנה הקב"ה מתחיל להיפרע מאויבינו, מאלץ אותם להיות עסוקים בצרות של עצמם כך שלא יהיה להם ראש או זמן להטריד אותנו, אבל עכשיו אני תוהה, מה כבר ההבדל בינינו ובינם, בין הממסד וכוחות הביטחון שלנו ובין אלה שלהם? אני לא יודע איך זה אצלכם, אבל בשנים האחרונות, מאז אותו הסכם מתועב שהביא לכאן את הרוצחים בהמוניהם, לא פעם חשבתי שלא יכול להיות יותר גרוע, שאין יותר לאן לרדת, שהגענו כבר לשפל המדרגה. נו, משאלות לב. מסתבר שלכל רובד, גם הנמוך ביותר, יש רובד עוד יותר נמוך, וגם אליו אנחנו מתעקשים לרדת. בפשטות, ההתנהלות שלנו מושכת לכיוון הפוך בדיוק מהכיוון שעליו הצבענו לעיל ואפילו מהכיוון של חודש אדר בכלל, אבל שום דבר לא יעכב את הגאולה האמיתית והשלמה, אפילו לא המנהיגות חסרת האחריות שלנו.