X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  מאמרים
כמה תגובות קצרות בדרך כלל - גם מהמותן - בנושאים גדולים כקטנים, שהציקו לי, או עניינו אותי והפעם - דיווי קרוקט והקריאה, "זכור את אלאמו!", יוסף טרומפלדור ומדיניות ההסברה, "מעיל רוח" ויחסי ציבור של התעשיה הביטחונית ויעקב עמידרור מול אנטישמיות צרופה
▪  ▪  ▪
געגועים מיותרים לאלטלנה

אנטישמיות בוטה אינה גזענות

מאז ומתמיד היו כיפה וזקן מטרות קלות, שגירו אנטישמיים – כמו סמרטוטים אדומים לשוורים. יפי-הנפש במדינת ישראל אינם שוברים את המסורת. כל עוד היו הדתיים סרח-עודף, שציית בלי פקפוק – כבשר תותחים, בהתיישבות, בביטחון ובפוליטיקה – והסתפק בשאירות נזיד העדשים, שנועד לבחירים ממש, הם היו נחמדים, אך בלתי רצויים. מדי פעם השתלחו בהם, ולפעמים אפילו קיצצו פאות וזקנים, והכריחו אנשים להסיר את כיפותיהם, לקחו מהם את ספרי הקודש, ודרשו מהם להפסיק להתפלל. כן, במדינת ישראל ...
לאט השילו הדתיים את עורם, התבגרו, והחלו להשתחל בהתגנבות יחידים ובמסעי חוליות אל מוקדי ההחלטה והביצוע – לא בדרכים העקלקלות של ד"ר יוסף בורג ושל חבריו, אלא בדרך ישירה וזקופה (אסרטיווית – בלשון התקופה). אז התברר, שיש גבול לכל תעלול – לפחות, בעיני מי שרוממות השוויון וזכויות האדם על לשונו ועל מקלדתו.
הרבה פעמים לא הסכמתי עם יעקב עמידרור (שגם היה מפקדי בערוב ימיי כמילואימניק) – למרות שאני מעריך את האיש, את יושרתו, את מחשבתו, את למדנותו ואת אומץ-לבו לעמוד על דעתו. יש לו חיסרון גדול – הוא לא נולד דתי, אלא שומו-שמיים "נסיך" בית"רי למהדרין, שאינו דתי מחמד, אלא חוזר בתשובה, שנותר איש ימין לאומי לעלא. על "עריקתו" למחנה הדתי, כנראה, לא יסלחו לו לעולם (כמו לאפי איתם).
לכן, נדלקו כל הנורות האדומות – כשנודע, שיתמנה, כנראה, לראש המועצה המקרטעת לביטחון לאומי - ונטורי קרתא השמאלניים יצאו למסע מתוזמר, שנועד להוגות את עמידרור. דווקא בשל זאת ראוי עמידרור להיות ראש המל"ל. שִכים בעיניהם.
בניגוד להרבה אלופים ((מיל.)), חושב עמידרור (ולפעמים טועה ... אבל מי אינו?!), ויש לו ניסיון, כישורים, כיפה וזקן – לדאבון-לבם של כמה. לו הייתה לו כאפייה, הם לא היו נזעקים. גזענות – כנראה, זה רק כשתוקפים מינוי של ערבי, ולחלוטין לא כשתוקפים מינוי של חובש כיפה. לו נכתב שמץ של משהו נגד מינוי ערבי היו כלבי האשמורת של הפרקליטות שולפים את טפריהם, ועטים במהירות על-קולית על הכותב. אנטישמיות צרופה, כידוע, היא עמדה לגיטימית במדינת הגמדים.

דיווי ואוסיפ

בלאט מתכוננים לעליה למצבת "הארי השואג" באצבע הגליל – לציון 91 שנה לקרב בתל-חי. די בכוונה, כנראה, הושכח הקרב. דרך אגב, יוסף (אוסיפ) טרומפלדור הנו גיבורנו הלאומי היחידי, שכנראה, מוסכם על הימין ועל השמאל.
לעומת הטבח באלאמו (כ-140 איש), זה היה קרב קל למדי וקצר מאוד, שנהרגו בו רק שמונה (לכן, נקראת העיר הקרובה, קריית שמונה). תל-חי ניטשה. יוסף טרומפלדור, נפח את נשמתו, והטיפשים עוסקים במה שאולי אמר (קללה ברוסית), ולא בלקח, שהנחיל, "טוב למות בעד ארצנו". התאריך הנוצרי די דומה לקרב על אלאמו – אחד במרס. לתל חי הביאני אבי המנוח באחד מטיולינו הראשונים בגליל. אבי אהב את הגליל – מחוז, שהלך אליו מיפו, מיד עם עלייתו ארצה – והכירו היטב.
כשבאתי לתל-חי כילד, כבר קראתי על הקרב, ונדהמתי לראות, שהמבצר הנורא בתל-חי, אינו כה נשגב (כפי שאלאמו אינו בניין מפחיד ונורא בסן אנטוניו). ע', אחד מתלמידיו של אבי, הזכיר לי את הטיולים, שהוביל בהם את תלמידיו, ואת הפאתוס בהסבריו, השמור היטב בראשו. לימים קצת גיחכתי, אך כששמעתי את זיכרונות ע', הבנתי את הגדולה במורים של פעם: הם האמינו בדבריהם
פעם, כשריכזתי את ארגון הסטודנטים הישראלים בטקסס, החלטתי, שהגיע הזמן לכתוב טקסנית את ההיסטוריה של מדינת ישראל. פרסמתי בדיילי טקסאן, עיתון הסטודנטים המצוין של האוניברסיטה של טקסס באוסטין, מאמר דעה קצר, שבו תיארתי את הקרב על תל-חי בטקסנית מדוברת:
"דיווי קרוקט היה גידם" – מתחיל מאמרי, שגרם לכל המבינים-בהסברה בשגרירות בוואשינגטון לזעוף. קיבלתי מיד מכתבי הסבר רשמיים, עד כמה טעיתי. התברר, שגורמים יהודיים כעסו על ההשוואה הנואלה, והתלוננו. קיבלתי גם עשרות שיחות טלפון והזמנות לשתות בירה, כדי שאפרט את ההשוואה. רוב המטלפנים החיוביים ומזמיניי לבירה היו משום-מה גויים, שציינו, שסוף-סוף הצליחו להבין על מה ישראל מברברת כל הזמן ...
"אצבע הגליל זה כמו 'ידית המחבת' [הבליטה הצפונית של טקסס לתוך אוקלהומה]?" שאל אותי חבר לא-יהודי ללימודיי בבית-המרזח של הקמפוס. ברוב בורותי, עניתי בחיוב. לגמנו עוד קנקן בירה, והוא נהם, "אז למה רוצים, שתחזירו זאת?! אף פעם!!!"
קצין בכיר במשטרת העיר צלצל, וביקש, שאדבר עם שוטריו. מורה בחטיבת ביניים בעיר נידחת בטקסס קראה את המאמר בגיליון דיילי טקסאן, שהתדרדר לעירה, וביקשה לדעת בעדינות האם אסכים לבוא ולדבר עם כתתה. זה היה מיד אחרי מבחני אמצע הסמסטר, ויכולתי להרשות לעצמי לתייר קצת במרחבי "מדינת הכוכב הבודד".
רק כמה פנים זועפות קיבלו את פניי במועדון "הילל" של הסטודנטים היהודיים, והמשיכו להסביר לי את הטעויות במאמרי, שבינתיים הועתק – ברשותי ובלי רשותי – לעשרות עיתונים בטקסס ובסביבתה. הסברה, למדתי פעם, עושים בשפתו של המוסבר.

הקריאה שמניעה לבבות באמריקה

במארס 1836, נהרגו דיווי קרוקט וחבריו בקרב על מבצר אלאמו בסן אנטוניו. כמה ימים אחר כך, הנהיג סם יוסטון את הצבא הטקסני, כדי לנקום את מותם, והביס את הצבא המקסיקני בראשותו של גנרל סנטה אנה במישורי סן ג'אסינטו (צפון מזרחית ליוסטון דהיום) – כך קיבלה הרפובליקה של טקסס את עצמאותה בשנת 1836. מאז, הקריאה, "זכור את אלאמו!", מניעה הרבה לבבות באמריקה.
נתקלתי בה בראשונה באחד מבתי-הקולנוע של עיר הולדתי בתחילת שנות השישים, כשהגיע אליו הסרט בכיכובם של ג'ון ויין (שגם ביימו) ושל ג'ון פורד. אחר כך גרתי באוסטין, בירת טקסס, ובגיחתי הראשונה לסן אנטוניו הסמוכה, ביקרתי, כמובן, באלאמו. המבצר ותעלת הביוב המשוקמת (באיו) היו האטרקציות של העיר יחד עם מגדל התערוכה העולמית.
כתשע שנים הייתה טקסס עצמאית – עד שחתמה על ברית-איחוד עם ארצות-הברית – כשזכותה להתפלג ממנה מובטחת – והייתה למדינה ה-28 בארצות-הברית. שש-עשרה שנים אחר כך, לא כיבד הנשיא לינקולן את זכותה לפרוש מארצות-הברית. הרבה טקסנים לא סלחו לו על כך. עד היום נעות אלפי מכוניות ברחבי טקסס עם דגלי הדרום, ויש בתים במדינה, שדגל הדרום הוא הדגל היחיד המונף בהם יחד עם דגל הכוכב הבודד של טקסס. בכבישים ובכל מקום תראו מדבקות עם הססמה המתגרה, "כן להתפלג [מארצות-הברית]!"
בשנת 1916, חמישים שנה אחר מלחמת האזרחים, עדיין חששו במפקדת צבא ארצות-הברית לערב חיילים דרומיים עם חיילים צפוניים בדיוויזיה חדשה, שתכננו להקים האמריקנים. כמובן, לא עלה על הדעת שילוב חיילים שחורים ביחידות של חיילים לבנים.
בשנת 1921 הקימו בגינת הקונגרס של טקסס באוסטין הבירה, אנדרטה למלחמת האזרחים, ובחשש ציינו בה, כי הופרה הזכות החוקתית של תושבי טקסס לפרוש מן הברית. דרך אגב, כמה עשרות שנים אחר כך, עדיין התנגדה הממשלה הפדרלית בוואשינגטון, שבאטלנטה, בירת ג'ורג'יה, תוקם אנדרטה, שתזכיר את פשע המלחמה של הצתת העיר בידי צבא הצפון.
נזכרתי באלה כיוון שיש מי שמתגעגעים אצלנו ל"אלטלנה", ואינם מבינים כי אנחנו יושבים על ענף דקיק למדי של מלחמת אזרחים כבושה. מי שיפתח בסיכלותו באש, ידמה למעשן במחסן של חומרי דלק.

שמחה מוקדמת

RPG הנם ראשי-תיבות של רימון מונע-רקטית. בקיצור, לחי"רי-בירי שבינינו: מרנ"ט (מטול רקטי נ"ט). לכן, מצחיק לשמוע את הגדרתו בחדשות, כ"טיל" ואת צהלות השמחה אחרי הדיווח, ש"מעיל רוח" עצרה "טיל RPG". לעניות דעתי, RPG אינו יכול לעשות נזק ניכר לטנק מערכה מודרני. פגיעתו אינה נעימה, אך גם אינה נוראה. ספק אם היה חודר "מרכבה", אלא עושה לו נזק חיצוני, ותוקע זחל, לכל היותר.
למרות שאיני מהנדס, אני עוקב אחרי טכנולוגיה צבאית – באוויר, בים וביבשה – כבר ארבעה עשורים וחצי, ומתפעל כל פעם מחידושים ומהמצאות. יחד עם זאת, עבדתי לא-מעט ביחסי ציבור (גם בתעשיה הביטחונית הישראלית), ואני מכיר את הטריקים ואת השטיקים, שעושים, כדי להתפרסם – גם ללא כל ממש.
לכן, איני קופץ מעורי כשמצליח – לפי הודעת הדובר – ניסוי של "חץ", או כשמערכת "מעיל-רוח" בולמת ירי נ"ט עוין (שימו כל שם אחר. היינו הך). אם זו אמת, יש בכך חשיבות מסוימת. ואני אומר זאת, כיוון שמוצאי משם, מאזור ה"בישול". לכן, אני קורא ידיעות, שמקורן ביחסי ציבור של מערכת הביטחון, המסתתרת מסיבותיה מאחורי מסך סודיות, בספקנות רבה. חמור הדבר במיוחד לקראת תערוכות ביטחוניות חשובות – כמו הסלון האווירי בלה-בורז'ה, התערוכה האווירית בפארנבורו וכיו"ב.
אחרי מלחמת ויטנאם – ובעיקר, לאחר מלחמת יום הכיפורים – החליט צבא ארצות-הברית לפתח תותח מתנייע נ"מ, שייתן הגנה לכוחות הקרקע (DIVAD) – חיקוי מבורך של המערכת האימתנית הרוסית, "שילקה" (גאנדיש) ZSU-4-23. הפיתוח המוצלח היה מהיר יחסית, והמערכת צלחה את כל הניסויים ואת כל המבחנים, וזכתה לשם מקודש בהיסטוריה הצבאית האמריקנית – סרג'נט יורק [קישור].
כשעמד צבא ארצות-הברית להצטייד בה, נשבר אחד מאנשי צוות הפיתוח, וסיפר על זיוף שיטתי של תוצאות ניסוייה ועל עוד כמה מעשי מרמה של צוות הפרויקט. הפרויקט בוטל לאחר בדיקה, וכל המעורבים נשלחו לבלות הרחק "מאחורי דלת כבדה", כמאמר הפתגם האמריקני. ובכוונה לא הבאתי מהדוגמאות למכביר, שאני מכיר כחול-לבן ...
אם "מעיל-רוח" אכן מוצלחת – אין שמח ממני, למרות שלא הייתי טנקיסט. כחרמ"שניק, שאומן גם בציד טנקים לפני יותר משלושה עשורים, אני יודע היטב את משמעות הדבר. סיכול ירי מרנ"ט על טנק, אינו מלמד, שהמערכת תוכל להתמודד עם אויבים נוכחיים של רכב קרבי משוריין. (והערה נוספת – חשוב גם לדעת איזה דגם של מרנ"ט ירה על אותו טנק "מרכבה" 4 ...) .

תאריך:  06/03/2011   |   עודכן:  06/03/2011
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
"זכור את אלאמו!"
תגובות  [ 1 ] מוצגות  [ 1 ]  כתוב תגובה 
1
The Israeli Alamo
david bedein  |  6/03/11 11:48
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
עמוס עמירן
התשובה של שר הביטחון - פחות או יותר - לכל השאלות, היא בסגנון: "אני עושה מה שנכון לעם ישראל ולטובת ילדינו..." נהדר! ובכל זאת, מה יהיה עם הלחץ הבינלאומי? והתשובה: "אני עושה מה שנכון לעם ישראל ולטובת ילדינו..." והדהלגיטימציה שלנו בעולם? "אני עושה מה שנכון לעם ישראל ולטובת ילדינו..."
עמוס גורן
הכנסת, שרמתה החלה להתדרדר בתלילות כבר בתקופה הנשכחת של שנות ה-70' של המאה ה-20, הגיעה באמצע שנות העֶשרֶה למצב מעורר רחמים, ובתחילת שנות ה-20' הפסיקה למעשה לתפקד ונותרה בית מחוקקים בשם בלבד
יוסף אורן
ברומן הקריא "גוף שני יחיד" מספר סייד קשוע סיפור בנאלי ושדוף, שהוא יותר מקור למידע סוציולוגי מאשר מקור לעונג ספרותי    מחברו אומנם סופר ישראלי הכותב בעברית, אך בשום אופן אינו סופר עברי
רפאל ישראלי
כאשר הכריז מובארק בראיון בתקופת שלטונו של אריאל שרון, כי רה"מ הוא דיקטטור, ואילו הדמוקרטיה האמיתית מצויה במצרים תחת שלטונו - לא נזעקו הדמוקרטיות המערביות לתבוע את תיקונם של עיוותי התפישה הללו
מרטין שרמן
שיח הסכסוך הישראלי-פלשתיני מתבסס על אגדות אורבניות, שקרים והמצאות ולא על עובדות היסטוריות. הגיע הזמן לשינוי
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il