יש משהו משותף בין האמירה המטופשת של רוחמה אברהם, לאמירה של
יהורם גאון, לפיה המוזיקה המזרחית היא זבל. נכון, גאון לא היה הראשון, וגם לא השני, וגם לא השלישי, ולא הרביעי, ואני בטוח שגם לא האחרון. אבל למה? למי זה מפריע?
מסתבר שזה מפריע לרבים. אין ספק - אמירה אומללה. לא בגלל שאינה נכונה, על זה מותר להתווכח - אלא משום שזה לא חכם להביע דעה שלילית (כמעט) גורפת על מה שגורם להרבה אנשים הנאה. מה זה עניינו של מישהו איזו מוזיקה זולתו אוהב לשמוע? מה הוא אוהב לאכול, ומיהו הסופר החביב עליו? זכותו היסודית של כל אדם לרשום לעצמו את תפריט ההנאות שלו - בתנאי שלא יפלוש או יטריד אחרים.
כשמסתכלים (לא מאזינים) על "מוזיקה מזרחית" רואים שני צדדים. בצד אחד יוצרים, ובצד השני קליינטים. בדיוק כמו בכל מוצר-צריכה. היוצרים, בטרם יתפנו ליצור, מקווים שיימצאו כמה שיותר קליינטים שיתלהבו ויקנו.
כל האמנים ככה. אולי גם הצייר יאיר גרבוז, שמצייר ומקווה שיהיה מי שיתלהב ויקנה. אני על ציור של גרבוז לא מוכן לשלם שקל, אבל לא אביע דעה שלילית על מה שגורם לכסילים (סתםםם...) לקנות. זמר מזרחי ששר על במה ורואה אנשים רוקדים ושמחים, חש התעלות. מי שלא מבין את זה, הוא אטום.
תחושתי: הייתה ליהורם גאון "התחלקות" לשונית. אילו סבר שהיא תעורר כזה רעש, אני מרשה לעצמי לנחש שלא היה מתבטא כך. זאת הזדמנות להזכיר, שעורכי התוכניות המוזיקליות (להלן קובעי הטעם), במשך עשרות שנים, נהנו לבוז למוזיקה המזרחית. זה עזר להם להסביר את ההתעלמות מהשמעות ברדיו ובטלוויזיה. "אין בה אמנות", הסבירו בהתנשאות. כשחושבים על זה, ורואים שהקערה התהפכה על פרצופם, יש תחושה שגם המציאות יודעת לנקום.
ואפרופו אמנות, קלישאה נפוצה בקרב האמנים אומרת: "אמנות או נמות". רוצה לומר: האמנות היא החמצן של האמן האמיתי. זה שהגנים שלו כפו אותה עליו. היא הסטייה שלו. חזקה ממנו. מונעת, סליחה אוסרת עליו לעסוק בעיסוקים אחרים. היא כל-כך מבעבעת בקרבו עד כי הכסף לא מהווה שיקול.
מבקרי האמנות למיניהם, מעריכים אמנים כאלה, ומתנבאים בנוסח: "תזכרו את השם"... מנקודת מבט של זמרי המזרח, האמנים העניים האלה זוכים להערצה. אם יפשפשו בה, בהערצה הזאת, יגלו שהיא מכילה רחמנות מזויפת ומשעשעת. מה שמוכיח את הטעם המתוק של נקמת המציאות... איך שגלגל מסתובב לו...