עד היכן מגיעה הציניות אצלנו? בעוד בכנסת מקדמים בעזוז תיקון לחוק שיאסור פרסום תמונות של נפגעים, באה מדינת ישראל ומפרסמת אלבום של תמונות זוועה מזירת הטבח באיתמר, בתואנה המטופשת שהמשפחה אישרה לה לנהוג כך.
ממתי משפחה אבלה קובעת את הדרך הראויה להתנהלות מדינה? ומה על אותה משפחה שכולה הדורשת להוציא להורג את רוצחי בניה - האם באישור המשפחה ננהיג כאן עונש מוות?
השיח הציבורי בישראל עובר תהליך של התבהמות בשנים האחרונות, והפרק האחרון - פרסום ברשות ובסמכות של תמונות שאף בעולם הערבי היו נזהרים בהן - רק ממחיש עד כמה אנו מנסים לסגור, במו ידינו ותמונותינו, את הפער המוסרי והשכלי שסייע לנו לשרוד בשכונת המזרח התיכון.
ההחלטה של משרד ההסברה שלנו לפרסם את איורי הזוועה מאיתמר באה על-רקע דיון המתנהל בוועדת חוקה חוק ומשפט בכנסת מזה חודשים ארוכים, ועלול להוביל בקרוב לאישור תיקון לחוק הגנת הפרטיות, שיאסור פרסום תמונות של נפגעים - ואין זה משנה איך הם נפגעו - ללא אישורם או אישור בני משפחתם הקרובה.
יו"ר הוועדה, ח"כ
דוד רותם, ואחדים מחבריה, לא השתכנעו מהטיעונים שאין אפשרות לבצע סיקור עיתונאי של, למשל, אינתיפאדה, מבלי שאפשר יהיה להראות, בזהירות המתבקשת ובטשטוש הפרטים הראוי, תמונות של זירות פיגוע. איך יתרצו חברי הכנסת את הפרסום של התמונות מאיתמר? האם רק כאשר נפגע, במותו, משרת מטרה פוליטית ראויה בעיני סקטור מסוים, נוכל לראות אותו בתנוחת המוות שלו? האם כך רוצים אצלנו לשמור על כבודו של הטבוח?
מלבד חוסר המוסר הכרוך במעשיה של הממשלה בפרסום הבזוי, יש כאן חשש לאובדן החוכמה היהודית שהחייתנו וקיימנו עד הזמן הזה. כי מה הועילו כל אותם מפרסמי-תמונות בתקנתם? הרי אפילו העיתונות הישראלית לא העזה להציג לקוראיה את אותן תמונות זוועה (לידיעת ח"כ רותם), אז מישהו כאן באמת מצפה שהן תפורסמנה בעיתונות המערב?
כל שהצלחנו להשיג במעשה זה הוא עוד צעד קטן, בדרך ארוכה אך בטוחה, בה אנו מקרטעים לקראת סגירתו של אותו פער מוסרי. זאת בעוד דווקא בצד השני מנסים לעשות צעדים קטנים בכיוון ההפוך.