הערות לדוברת מערכת המשפט

כולנו קראנו בצער ובתדהמה על התאבדותו של השופט מוריס בן-עטר ז"ל. לאלמנתו יש תחושות קשות ביחס לדרך בה נהגה בו הנהלת בתי המשפט והיא ביטאה תחושות אלו. לא הייתי מתווכח כלל עם תחושותיה, אפילו אינן נכונות, אך יש לי הרגשה שדברי האלמנה אינם נטולי יסוד. לטעמי, מיד עם היוודע המקרה היה צריך למנות מיד ועדת בדיקה ברשות שופט בדימוס, על-מנת לחקור את הסיבות למקרה הטרגי ולהפיק ממנו לקחים - זאת, במקום להצהיר מראש על חפותה של המערכת. מכל מקום, בתגובה לראיון כאוב שהעניקה אלמנת השופט בן-עטר, הזדרזה הדוברת ושיגרה את המסר הבא:

• "איננו רוצים להתעמת בתקשורת עם כאבה של האלמנה ולהגיב לעניינים שונים הכלולים בכתבה. למרות הפרסומים, וכדי לא להגדיל את כאבה של המשפחה, מערכת בתי המשפט נמנעת מפרסום מידע שיש בו כדי לסתור את הדברים או להביך".

הדוברת הנכבדה הצליחה להחדיר לתגובתה רמיזה מרושעת על מידע מביך שמצוי במערכת ביחס לשופט המנוח, כנראה על-מנת לשגר איום ברור לאלמנת המנוח שבוודאי אינה יכולה להתגונן בשמו. השופט בן-עטר ז"ל בוודאי לא יוכל להגן על עצמו מפני הודעות הדוברת. לו באמת ביקשה הדוברת שלא להתעמת עם המשפחה הכואבת ולהביך, מוטב היה לה פשוט להחריש, או להבטיח בירור מלא והוגן של הטענות - אבל אנשי יחסי הציבור כיום רואים בכל ביקורת המושמעת כלפי הלקוח קרב תקשורתי שחובה לנצח בו. דוגמה טרייה נוספת: השופטת מיכל אגמון-גונן הרצתה בכינוס לשכת עורכי הדין, ובו פרשה את השקפותיה על בעיית העומס במערכת המשפט וכיצד יש להתמודד עימה. אציין כבר כעת שהשקפתי בכמה מהנושאים שונה, אבל לא בכך העניין. השקפותיה של השופטת לגיטימיות בתכלית והן צריכות וחייבות להיאמר, כי בעיית העומס במערכת המשפט היא בעיה ציבורית המחייבת דיון ציבורי. השופטים המכירים את המערכת טוב מכולם חייבים להשתתף בדיון זה, באופן ההולם את מעמדם, ולתרום את חלקם. כך עשתה ללא ספק השופטת אגמון-גונן. בעיני דוברת מערכת המשפט לא מצאו חן דברי השופטת, ולכן היא שחררה מיד הודעה לפיה "נראה כי הדברים הקשים, המהווים מתקפה על מערכת המשפט לדורותיה, נאמרו מתוך היעדר ידע על המאמצים שנעשו ונעשים להשגת תוספת משמעותית של תקציבים ותקנים מצד ראשי המערכת. בעיית העומס על השופטים מוכרת וידועה והצעות הייעול אינן מתמצות בשני מסלולים בלבד. יש להצטער על כך שהדברים נאמרו על-ידי שופטת מכהנת". שוב אנו חוזים בדפוס התגובה המוכר - כל ביקורת היא מתקפה על מערכת המשפט (לדורותיה, לא פחות), אפילו אם היא מושמעת בלשון אדיבה ביותר, על-ידי שופטת היודעת דבר או שניים על המערכת. מן הראוי להשתיק את המבקרת, יש להוקיעה כחסרת כל ידע וכאויבת המערכת על-מנת שלא יעלה בדעתו של שופט כלשהו ללכת בעקבותיה. כל זה נעשה על-ידי עורכת-דין המכהנת בסך-הכל כדוברת המערכת ותו לא.

אם התוצאה אליה שואפת מערכת המשפט היא להנהיג בקרב השופטים המכהנים אווירה של פחד וחשבון, סביר שיעלה בידה להשיג את מבוקשה למשך זמן מוגבל. לעומת זאת, אם המטרה היא לשמור על כבודה של המערכת, הדרך בה הולכת דוברת בתי המשפט מזה זמן רב משיגה בדיוק את ההפך הגמור. כאשר הציבור שומע כי על שופט אחד יש מידע מביך ושופטת אחרת מביעה ביקורת מתוך בורות - דעתו על מערכת המשפט אינה משתפרת. הרעיון להכניס את מערכת המשפט לזירת המערכה התקשורתית היה מלכתחילה רעיון בעייתי ביותר. העימותים המתוקשרים (נזכיר את סדרת העימותים ביחס לרפורמות אותן ביקש להנהיג השר לשעבר דניאל פרידמן) לא הוסיפו יוקרה למערכת ואני נוקט לשון המעטה. הדרך שבה ממלאת הדוברת הנכבדה את תפקידה מתסיסה את המערכת ותגרום בעתיד בהכרח לנזקים נוספים למערכת המשפט. מערכת המשפט ומערכת אכיפת החוק בכלל עוברת כעת שלב מעבר מכאיב אך הכרחי. לא ניתן יותר לקיים דיונים חסויים בבעיות המערכת ולא ניתן לגזור שתיקה והימנעות מביקורת והבעת דעה, הן על-ידי הציבור והן על-ידי המכהנים בה. מוטב לאפשר ביקורת ודיון רציני ומכובד בבעיות שלא ניתן להסתירן, מאשר לנסות לטייח ולהשתיק כל מי שאינו הולך בתלם. בצד דיון אמיתי וגלוי שיש למצוא את הבמות הנאותות לקיומו, מוטב להימנע מלשחק לידי התקשורת על-ידי עימותים מיותרים שיוצרים כותרות אך אינם מקדמים דבר.