כשאדם שם קץ לחייו זו טרגדיה נוראה. זה לא רק הכאב על האובדן. זו גם תחושת האשם המחלחלת אל לב הקרובים - שמא יכולים היו לעשות ולא עשו.
אלו הן העיניים השואלות המופנות אל האישה האלמנה: כלום לא הבחנת במצוקה? את הרי היית הכי קרובה אליו. כיצד זה לא עמדת לצידו בשעותיו הקשות? איך ייתכן שהוא לא רמז לך על כוונותיו? ואולי בכלל את היא זו שהביאה אותו אל תהומות הייאוש?
אלמנתו של השופט
מוריס בן-עטר, ב
ראיון להארץ מנסה, בדרכה, למצוא הסברים לטרגדיה שפקדה אותה - הסברים שהיא תוכל להמשיך ולחיות איתם איכשהו. טוענת האלמנה, בין היתר, שהיחס לו זכה השופט מצד הנהלת בתי המשפט הוא זה שהכריעו.
אבל הנהלת בתי המשפט לא תשלים עם ראיון שניתן בשעת מצוקה אישית קשה. מגיבה ההנהלה לדבריה של גברת בן-עטר ואומרת בין היתר:
"...למרות הפרסומים, וכדי לא להגדיל את כאבה של המשפחה, מערכת בתי המשפט נמנעת מפרסום מידע שיש בו כדי לסתור את הדברים או להביך...".
ובכן, לשם מה היה דחוף להנהלה לשרבב לתגובה את התיבה "להביך"? להביך את מי? את השופט המת? את האלמנה שמנסה לאסוף את השברים? הרי האנשים החכמים והנבונים המכהנים בהנהלת בתי המשפט יודעים היטב, שכאשר אדם מנופף באמירה שאינו רוצה להביך - הוא כבר מביך. וכשלא מפרטים במה המדובר - המבוכה אך גדלה.
האם הנהלת בתי המשפט היא מוסד כה חלשלוש שאינו יכול להכיל ראיון של אדם במצוקה? זה הרי ראיון ל
עיתון ולא תצהיר לבית המשפט. או שמא יש כאן איום מרומז וסחטני מצד הנהלת בתי המשפט כלפי גברת בן-עטר שתחדל מראיונות, ולא - יפורסמו על אודות השופט פרטים מביכים.