עכשיו, כשכבר ניתן גזר הדין לנשיא המדינה לשעבר
משה קצב, אני מניחה שרבים נרגעו ויושבים לעשות חשבון נפש מה למדנו ומה הלקח מהעונש. האם עונש בן שבע שנים ירתיע? האם זה הוגן ביחס לכבודן של נשים? האם יהיה זה מסר מרתיע לדורות? הרבה נושאים חשובים יידונו ויוכרעו בחדרי חדרים ובפרהסיה כמובן. אנשים ייאנחו, מרוצים. ומיד אחר-כך יעברו לנושא הבא.
אבל כדאי לעצור ולחשוב מהו הלקח החשוב ביותר ממשפט זה. לדעתי, הלקח הוא כמה קל להוציא דיבה רעה. כמה קל להאשים. אינני בקיאה בכל העדויות ובכל מה שנאמר, אבל מצב בו גבר הנמצא במעמד גבוה עם נשים העובדות מולו, ועבורו הוא כה שכיח וכה רגיל, שאיננו בודקים אם אין בזה חשש לעבירות, אין די זהירות.
אין ספק שלמשה קצב לא היה סיכוי כלל. התקשורת הרי שפטה אותו בטרם ניתן גזר הדין. הכל היה מתאים כל-כך. נשיא בעמדה גבוהה. מזכירות סביבו. האשמה של עובדת סמויה. כמה מושך ומרתק להכין מטעמים מכל החומר הזה. ועוד בטרם נשמעו הוכחות, בטרם הוחלטו החלטות, בטרם היה משפט, כבר החליטה התקשורת, רובה לפחות, החליטה, קבעה והוקיעה.
ובלי להיכנס לעניין ספציפי זה דווקא, כדאי ללמוד מן המקרה. כדאי להיזהר ביחסים קרובים מדי עם מזכירות ודומותיהן. להיזהר כדי לא להיגרר. וגם - להיזהר כדי לא לתת פתחון פה. כי אם בתקשורת יחליטו שאשם – הוא יהיה אשם. לפחות בעיני רוב הציבור.
אני מניחה שחוקי האתיקה אוסרים על פרסום דעות לפני החלטת בית המשפט, אבל היום כל הארץ מלאה דעה. המון דעות, והן נשמעות ונקראות בכל אתר ואתר, בכל רשתות הרדיו, בכל רשתות הטלוויזיה. עם הכוח הגדול הזה, עם הפרהסיה התקשורתית האפשרית והמנוצלת מאוד, של התקשורת, כל אחד עלול להיות חשוף להאשמות, לפרסום ולשפיטת ההמון. במצב זה – איך אפשר לעשות דין צדק?