ערב חג החיֵרות חולפים ההרהורים על משמעות המושג המורכב הזה - חֵירות, שהחופש והדרור הן משמעויותיו הנרדפות. הניגוד לעבדות ושיעבוד. האם החיֵרות קיימת בפועל? האם חיֵרות אישית ולאומית, היציאה משִעבוד ו/או עבדות לעצמאות, מעניקה באמת חֵירות אמיתית, דרור וחופש שמשמעם - היכולת לעשות ככל העולה על רוחך? אנו יודעים שלא. האדם החופשי לחלוטין ימצא עצמו משועבד, במודע או שלא במודע, למרותם של כוחות או רעיונות הכופים עליו משמעת עצמית המנוגדים בתכלית למאווייו הבסיסיים. האומה העצמאית ביותר תהיה משועבדת לכוחות הפוגעים למעשה בחירותה הלאומית.
יתירה מזו: יש מתח מתמיד בין חֵירות הפרט לבין טובת הכלל גם במשטרים הליברליים והדמוקרטיים ביותר, שכן מול עיקרון חירות הפרט עומד עיקרון השִוויון.
הדמוקרטיה מעמידה את האדם היחיד במרכז ומעניקה לו זכויות טבעיות. היא מבוססת על האמונה ששיטת הממשל הטובה ביותר היא זו שבה מרבית האזרחים משפיעים על גורלם במרבית תחומי חייהם, ועל האמונה שבני האדם נולדו חופשיים ושווים. תפקיד השלטון במדינה הדמוקרטית הוא להגן על חירויותיהם של האזרחים ולשמור על זכויותיהם. הדמוקרטיה מעמידה את האדם במרכז.
לפי ההשקפה הדמוקרטית - כל בני האדם נולדו חופשיים ושווים, ולכן לכל אדם הזכות לחירות והזכות לשוויון. ערכי יסוד אלה של הדמוקרטיה, החירות והשוויון, עומדים לעתים זה בניגוד לזה. עיקרון החירות פירושו מימוש עצמי של היחיד, ועיקרון השִוויון מחייב את המדינה ביחס שווה לכול. אולם לעתים קרובות עיקרון טובת היחיד מתנגש עם העיקרון של הצדק ושל טובת הכלל, ולפיכך קמו בדמוקרטיה שני זרמים רעיוניים - הזרם הליבראלי, והזרם הסוציאל-דמוקרטי.
הגישה הליבראלית מתרכזת יותר בפרט ובטובתו, בחֵרויות האדם והאזרח, ולכן היא גורסת צמצום התערבותה של המדינה בחיי אזרחיה. הגישה הסוציאלית מדגישה יותר את שִוויונם החברתי-כלכלי של האזרחים ואת טובתם של כלל האזרחים. גישה זאת גורסת שכדי להגביר את השִוויון בחברה ולאפשר לפרט לממש את חירותו, המדינה צריכה להיות מעורבת יותר בחיי האזרחים, מה שפוגע בחֵירותם.
זאב ז'בוטינסקי ידע ליישב ולאזן את הניגודים הללו. הוא מעיד על עצמו שבצעירותו השתעבד לרעיון החופש והחרות, אך כשהבין שהמשמעות היא שאדם חופשי גם לגווע מרעב - שיעבד עצמו לרעיון המוסר של היחיד. כל יחיד הוא מלך השווה לרעהו. היחיד קודם לחברה ולאומה, אלא אם יבחר היחיד מרצונו החופשי, ולא בכפייה, לשעבד את חייו למען האומה והחברה.
מעניין שמייד לאחר שז'בוטינסקי הלך לעולמו בשנת 1940, החליטו בשלהי מלחמת העולם השנייה ראשי ממשלות ארה"ב, בריה"מ, אנגליה וצרפת על ארבע חֵירויות המגיעות לכל אדם: חֵירות הדיבור, חֵירות הדת, חֵירות מפחד, חֵירות ממחסור. על השאלה - האם פעלו ארבעת האומות הללו למימוש החירויות הללו בארצותיהן בפרט ובעולם בכלל - עדיף לא להרחיב.
מנחם בגין, כשהקים את תנועת החֵירות, קבע לה שלושה עיקרים: לשלמות הארץ, לצדק סוציאלי, לחֵירות האדם.
כדאי לשים לב שלמרות שם התנועה - חֵירות - המושג הזה מופיע רק במקום השלישי, האחרון. בכך ביטא בגין את מורשתו הרעיונית של זאב ז'בוטינסקי: חֵירות האדם מקודשת היא, אלא אם מוכן האדם מרצונו החופשי לשעבד את חֵירותו האישית למען האינטרס הקיומי של האומה או החברה שלו. כידוע, בגין ותנועתו הציבו במקום הראשון את מה שראו כאינטרס הלאומי בסיסי, תנאי לקיום המדינה - שלמות המולדת (גם לפני מלחמת ששת הימים), כשבמקום השני הוצב האינטרס החברתי הבסיסי - צדק סוציאלי, או במילים אחרות: תיקון החברה.
בגין האמין כי צורת החברה, כפי שהיא קיימת בתקופתנו, טעונה תיקון, וכי אנו חייבים לשאוף לבצע את התיקון הלכה למעשה ובאופן מתמיד, שכן השאיפה לתיקון החברה היא שאיפה אלמנטארית לצדק. אין צורך ואין הצדקה - ולמעשה אף אין אפשרות - להשלים עם הדפוסים החברתיים הקיימים, שבהם המון גדול של יחידים - חייהם רחוקים מלהיות חיים "מתוקנים", אם מבחינת חֵירויותיהם הנפשיות והמדיניות, הסבל והפחד תחת ידו המכבידה של המפרנס והשליט, ואם מבחינת "חרויותיהם הכלכליות", כגון דיור, מזון, אספקה והשכלה.
מכאן שהחירות האישית של האדם לא תוכל לצאת לפועל במלואה אם לא ישעבד האדם מרצונו החופשי את חֵירותו כדי לאפשר ביצוע המדיניות החברתית והלאומית על-ידי האומה והחברה בהן הוא בוחר לחיות.