חוט של דם ואש קושר בין גבורת המופת הנדירה של שלמה בן-יוסף, ראשון הרוגי המלכות בעת החדשה, לבין בן-יוסף לבנת ז"ל שנקרא על שמו ועלה בגבורה, ללא פחד וחשש, להתפלל בקבר יוסף בשכם. נכון שהיום זה לא כמו שהיה פעם, באותם ימים בהם היה ברור ומקובל שטוב למות בעד ארצנו ולוחמי אצ"ל ולח"י עלו לגרדום כששיר בית"ר והמנון התקווה בפיהם. היום יש צעירים המצהירים שהם רוצים לחיות ולא למות למען הארץ והמדינה, שהקשר בין היהודים לארצם לא ממש ברור ונהיר להם. בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש קמה, בדם ואש היא מבטיחה את המשך קיומה. לאלה שאינם יודעים ולאלה ששכחו או ניסו להשכיח - נזכיר כאן את מורשת הגבורה של שלמה בן-יוסף.
שלמה בן-יוסף עלה לארץ עם ראשוני החלוצים של העלייה הבית"רית שכונתה עליית "אף-על-פי". בספטמבר 1937 יצאה האונייה "אף-על-פי 2" מאלבניה כשעל סיפונה 45 בית"רים, ביניהם בחור צעיר בן 23 מפולניה, שלמה טבצ'ניק. עם הגיעו ארצה שינה שמו ל"בן-יוסף" (על-שם אביו המנוח יוסף) והצטרף לפלוגת הגיוס של בית"ר ואצ"ל בראש פינה.
היו אלה ימי השיא של טרור הדמים הערבי בשנים 1939-1936, גל הטרור הערבי הרביעי מאז 1919 שנודע בשם פרעות תרצ"ו-תרצ"ט ("המרד הערבי הגדול"), במהלכן רצחו הערבים 400 יהודים. הנהגת היישוב שנשלטה על-ידי מפלגות השמאל ובראשן מפא"י, החליטה אז על מדיניות הבלגה, התאפקות והימנעות מתקיפה, התבצרות ביישובים והגנה מבפנים. גם זאב ז'בוטינסקי, המצביא העליון של האצ"ל, המשיך להחזיק בעמדה שהאצ"ל נועד להגנה ולא להתקפה.
באפריל 1938 נרצחו דוד בן גאון, חבר פלוגות הגיוס של בית"ר בנהרייה, ושלושה מחבריו. בן-יוסף וחבריו לפלוגת הגיוס של בית"ר בראש פינה תבעו פעולת נקם, ומפקדם מנסה להרגיעם ומבטיח פעולה אקטיביסטית בקרוב. ימים אחדים לאחר מכן, על כביש עכו-צפת, רצחו ערבים חמישה יהודים, ביניהם צעירה שהייתה ידועה לחברי הפלוגה, אותה אנסו, התעללו בגופתה וביתרו אותה. מעשים אלה כבר הגדישו את הסאה.
כשהתברר כי ז'בוטינסקי ומפקד האצ"ל רוזנברג עדיין אינם מאשרים להתחיל בפעולות תגמול התקפיות שירתיעו מפני מעשי טבח כאלה, החליטו שלמה בן-יוסף ושניים מחבריו, אברהם שיין ושלום ז'ורבין הצעירים, לתקוף אוטובוס ערבי שנסע מטבריה לצפת, על דעת עצמם וללא אישור, מתוך הנחה שההבלגה מתפרשת על-ידי הערבים כחולשה ורק הפעלת כוח התקפי נגדם עשויה להרתיעם.
ביום 21 באפריל 1938 ירו בן-יוסף ושני חבריו הקטינים על האוטובוס הערבי. איש לא נפגע ושלושת הבית"רים נתפסו לאחר מרדף קצר. חבריו של בן-יוסף, שהיו קטינים, נידונו למאסר ושלמה בן ה-24 נידון לתלייה.
לאחר הוצאת פסק הדין קם בן-יוסף וקרא: "תחי המדינה העברית על שתי גדות הירדן". הוא התנגד בתוקף לבקשות החנינה הרבות ודחה תכנון של האצ"ל להבריחו מן הכלא - מנימוק שיהא זה חילול שם ישראל, שיגידו שמתוך פחדנות בורחים מהגרדום. וכל זאת כדי לקבוע את דמות הלוחם העברי הלוחם ללא חת, המקריב בהדר את חייו למען עמו ומולדתו. על הכותל בצינוק הוא חורט את מילותיו של זאב ז'בוטינסקי: "למות או לכבוש את ההר".
מהכלא כתב לאימו (שימו לב - היה זה
לפני השואה):
"...הִתגאי בי, אמא, כי בנים אחרים לעם היהודי סיימו את חייהם באורח הרבה יותר מחפיר וטראגי. אני מצידי מתגאה מאד ומקבל את הכל בכבוד ובלב שמח... אל תדאגי לי כי אני אינני דואג כלל ואני שמח בחלקי מאד מאד...".
את מכתבו לחבריו בבית"ר הוא מסיים:
"...מאמין אני שאחרי מותי לא יבליגו".
על כותל תאו חרט את המילים:
"מה זה מולדת? זה דבר שבעדו כדאי ללחום וגם למות", ובצידן השורה משיר בית"ר:
"למות או לכבוש את ההר".
בעמוד אחד הספרים מספריית בית הסוהר מצאו שכתב וחתם בשמו את המילים -
"אני הולך למות ואני בכל זאת לא מצטער. למה? מפני שאני הולך למות בעד ארצנו!".
ביום האחרון לחייו אמר לאחד ממבקריו:
"אומרים שלא הצלחתי בפעולתי, אבל אפשר שעוד אשמש דוגמה לאלה שיבואו אחריי ויצליחו... יידע הנוער הישראלי שמולדת איננה נקנית בכסף אלא בדם ומלחמה... מִסרו לחבריי שלא הלכתי מתוך כוונה להיות גיבור. עשיתי רק את אשר דרש ממני הרגש הלאומי... אני את מלחמתי כבר גמרתי, אך עליכם להמשיך עד הניצחון...".
בשבע בבוקר, שעה אחת לפני התלייה, הוא מתרחץ, מצחצח שיניו, הולך אל הגרדום בחיוך, בקומה זקופה, כשהוא שר משירי בית"ר ו"התקווה". כשהושמה השקית על ראשו קרא "יחי ז'בוטינסקי!". לאחר התלייה כתב ראש בית"ר לאימו של בן-יוסף: "אינני כדאי וראוי לכך שאיש בעל נפש אצילה כל כך כמו בנך ימות כשהוא נושא את שמי על שפתיו. אבל כל עוד נשמה באפי יהיה שמו בליבי, ואלה שהם תלמידיו
שלו יותר משהם שלי, יהיו מורי הדרך לדור".
לאחר שנתלה בן-יוסף אישר ז'בוטינסקי בדיעבד את הפעולה, החליף בראשות האצ"ל את רוזנברג המתון בדוד רזיאל הנמרץ והתקיף יותר, והורה לארגון הצבאי הלאומי לשבור את ההבלגה ולפתוח בפעולות התקפיות.
ולמען הגילוי הנאות:
אין כל קשר משפחתי ביני לבין שלמה בן-יוסף, אם כי קיים קשר מופלא ומשמעותי מיוחד מאוד. אבי, נתן שָנְצֶר, גם הוא מפולין, עלה גם הוא במסגרת עליית "אף-על-פי" בגיל 19, באוקטובר 1938, שנה אחת בדיוק לאחר שעלה במסגרתה שלמה בן-יוסף, בספטמבר 1937. למרות שלא שמע על שלמה בן-יוסף אותו זמן, גם אבי נתן שָנְצֶר שינה שמו עם הגיעו לארץ ל"בן-יוסף", שכן גם שם אביו (סבי) היה יוסף. אבי הצטרף גם הוא לפלוגות הגיוס של בית"ר ואצ"ל, אך לא בראש פינה אלא בנתניה, שם הוא מתגורר עד היום.