הקמתו של הגטו החלה בחודשים הראשונים של שנת 1940 והחומה נבנתה במשך זמן רב מבלי שאיש הבין את מטרתה המדויקת. ביום הכיפורים הודיעו הגרמנים על ריכוז היהודים בתחומי הגטו ובנובמבר נסגרו שעריו. מאות אלפי יהודים הצטופפו בשטח קטנטן, חסום בחומות, ללא תנאים בסיסיים של מגורים ומזון, נאבקים על קיומם ועל זכותם לחיות ולשרוד.
על החיים בגטו אפשר לכתוב ספרים שלמים והתמונות מזעזעות: צפיפות, עוני רב, אובדן צלם אנוש, הברחות ועבודות כפייה, ורצון עז לחיות ולנהל חיים בסיסיים הכוללים גם חינוך לילדים למרות המלחמה לחיים.
ב-10.5.43 הוביל
שמחה רותם - "קג'יק" - את קבוצת הלוחמים האחרונה מתוך הגטו הבוער דרך תעלות הביוב. הקבוצה מנתה 40 איש, חברי הארגון היהודי הלוחם. חלקם שרד את המלחמה וסיפורם הוא סיפור מרתק (וגם טרגי) ועדות חיה לגבורת הלוחמים במרד גטו ורשה.
ביולי 1942 החל הגירוש הראשון של 65,000 יהודים שהועברו ל"אומשלגפלץ" - כיכר האיסוף ממנה שולחו בקרונות משא דחוסים לטרבלינקה. קשה שלא להצטמרר למשמע הסיפורים ולמראה המקום שממנו שולחו היהודים לדרכם האחרונה. הכל נראה כיום כה פסטורלי, שקט ומטופח, ומי יכול להעלות בדעתו שממש כאן זה קרה.
בהמשך בוצעו גירושים נוספים עד פרוץ המרד באפריל 1943 על-ידי מרדכי אנילביץ וחבריו. כמה ימים אחרי, החלו הגרמנים בהשמדה שיטתית ואכזרית של הגטו כולו ובמאי נפלו אנילביץ ומרבית אנשיו בבונקר שבסביבתו ביקרנו ברחוב מילה.