למילים יש משמעות. את זאת יודע כל אחד, אבל לא כל אחד מפרש בדרך שווה את פשר המלים. אחרי אירועי פריצת גדר המערכת ברמת הגולן בגבול שבין ישראל לסוריה צריך להיות ברור לכל מי שעיניו בראשו, וגם לכל אלה שמטמינים את ראשם בחול כמעשה היענים, כי סיסמת המפתח המשמעותית ביותר להמשך קיומה של ישראל מורכבת מצמד המילים שאותו חרתו הפלשתינים על דגליהם - "זכות השיבה". רבים בישראל מאמינים באמת ובתמים כי כאשר הפלשתינים משמיעים את המלים "זכות השיבה" כל כוונתם היא רק ש"שלטון הכיבוש הציוני" יעניק להם את הזכות לחזור ולהתגורר בתחומי מדינת ישראל שממנה ברחו בעת מלחמת השחרור. הפלשתינים, לעומת זאת, מאמינים באמונה שלמה בדבר אחר לחלוטין. הם לא מבקשים שתוענק להם זכות לשוב. הם מאמינים כי הזכות הזו היא חלק בלתי נפרד ממורשתם ומזכותם הקניינית על כל האדמות שמהן נעקרו, או עקרו את עצמם, ב-1948. הפירוש הפשוט של הפער התהומי הזה בין שתי משמעויות שונות של הבנת המלים היא אחת: הפלשתינים אינם רוצים לחזור אל ביתם ההיסטורי כדי להקים מדינה פלשתינית שתתקיים לצידה של ישראל. הם רוצים להקים מדינה במקום ישראל. ואת דעתם זו הם אינם מסתירים. הם משמיעים אותה בקול צעקה גדולה, כפי שזעקו בעת פריצת גדר הגבול, כי מבחינתם הגבול הזה כלל אינו קיים. אם נניח לרגע, הנחה הזויה לחלוטין, כי מדינת ישראל תעניק לחלק מן הפלשתינים זכות לחזור לשטחי ישראל, האם בכך יבוא אל קיצו בשלום הסכסוך הישראלי-פלשתיני? מי שחושב כך שוגה בחלומות כזב, או במלים פשוטות יותר: טועה ומטעה. כי כל מי שעיניו בראשו ומבין את משמעות המלים והמעשים חייב להבין שגם אם "שיבה חלקית" תתרחש - משאת נפשם של הפלשתינים לא תבוא על סיפוקה. כי צריך להיות ברור: אחרי שיקבלו הפלשתינים מכל ארצות ערב המקיפות את ישראל את מלוא תאוותם לשוב ל"מולדת" הם יאמרו במלים פשוטות וברורות: זוהי רק ההתחלה. אנחנו רוצים עוד. כדי שלא תהיה טעות, חלילה וחס, ראוי להבהיר מה פירושו של ה"עוד" הזה. ה"עוד" משמעותו כך: אנחנו, הפלשתינים, רוצים קודם כל וראשית לכל גם פינוי של כל אחת מן ההתנחלויות הישראליות בכל מרחבי יהודה ושומרון, כולל, כמובן, גם פינוי המאחזים ה"בלתי מאושרים"; אנחנו עומדים על כך - יטעימו הפלשתינים כדי להסיר ספק - שירושלים השלמה תהיה בירתה של המדינה הפלשתינית העומדת לקום ממש עכשיו; אנחנו תובעים לממש את 'זכות השיבה' למאות האלפים שגורשו ממולדתנו ב-1948; אנחנו דורשים לקבל בחזרה לבעלותנו את 'נחלות אבותינו' - קרקעות חקלאיות ו/או בתי מגורים - בגליל (איקרית ובירעם, למשל), בחיפה, באגזים (כרם מהר"ל) בעין רזאל (עופר), בטנטורה (נחשולים ודור), בביר-מעין (מכבים), בשיך מוניס (תל אביב), ביפו, בלוד, ברמלה, בפג'ה (פתח תקוה), ובכל היישובים האחרים שמהם נעקרנו בכוח הזרוע; אנחנו גם עומדים על זכותנו לקבל פיצויים הולמים תמורת רכושנו שנבזז, הכספים שנשדדו מחשבונות הבנקים שלנו, כמו גם פיצוי הולם על הסבל האנושי הנורא שנגרם לנו, לבנינו ולנכדינו, שנאלצו להתגורר בתנאים לא אנושיים במחנות הפליטים המוזנחים במדינות ערב. וכאשר נקבל את כל מלוא תביעותינו הצודקות או אז נממש עוד זכות, הזכות הדמוקרטית, שבשמה מרבה ארה"ב לדבר, ולקבל את זכותנו לשלוט, בכוח הרוב שנשיג בבחירות כלליות וחופשיות, במדינה החדשה שתקום על חורבות ישראל - הלוא היא מדינת פלשתין. אני משוכנע כי אין יהודי - לא מן השמאל התובע לממש את "זכות השיבה" ולהפסיק מיידית את "הכיבוש הנפשע" של יהודה ושומרון וגם לא מן הימין הציוני - שיסכים לתרחיש הזוי מן הסוג שדורשים הפלשתינים לממש. סביר מאד להניח שישראל תסרב אפילו לקיים דיון על חלק ניכר מן התביעות שמבקשים הפלשתינים להניח על שולחן המו"מ אם וכאשר יתחדש. כל הדרישות האלה יכולות לזכות בכותרת "ייהרג ובל יעבור" שיהודים מכירים אותה מאלפי שנות גלות ורדיפות. סביר גם להאמין כי ישראל - תחת כל שלטון שיהיה בה - תפעיל את מלוא עוצמתה כדי למנוע את מימוש חלום הביעותים הזה. באווירת השחרור ממשטרים דיקטטוריים בתקווה להשלטת מערכות שלטון חדשות, אולי אפילו דמוקרטיות, המערערת כיום בסערה פראית את היציבות השלטונית ברוב מדינות המזרח התיכון, סביר מאוד להניח כי בעקבות הסירוב הקטגורי והחד-משמעי של ישראל להיענות לדרישות הפלשתיניות העומדות להציף אותנו לקראת הכרת האו"ם בהקמת של מדינה פלשתינית בעוד כשלושה חודשים, יודיעו הפלשתינים כי הם פותחים באינתיפאדה חדשה. הפעם זו לא תהיה אינתיפאדה המבוססת על רצח יהודים אלא מאבק מזוין בחסות הסיסמה 'אינתיפאדת זכות השיבה' שבמסגרתה יתחילו הפלשתינים ותומכיהם ברחבי העולם, וגם באו"ם, לנהל נגד ישראל מלחמת חורמה רצחנית שכמותה לא ידענו ושמטרתה אחת: להשיג עוד ועוד יעדים. לפעול לכיבוש שעל אחר שעל, זכות אחר זכות, בסבלנות, בעורמה, כדי שמשאלת הדורות הפלשתינים - המגדירים את עצמם כמי שהוגלו ממולדתם בכוח הזרוע היהודית - תצא מגבולות הכיסופים הבלתי ממומשים ותתממש בפועל. ואז, מה שלא הושג בכוח הרצחנות הפלשתינית באינתיפאדות הראשונות, יושג על-ידי הפעלת יותר כוח - טרוריסטי ופוליטי - ב'אם כל האינתיפאדות'. ניצנים ראשונים לחלום הביעותים הזה נחשפו ב"יום הנכבה" כאשר מאות פלשתינים פלשו לישראל, ללא פחד, למרות הירי הישראלי, כשהם זועקים את אמונתם כי הם חיל החלוץ של משחררי הארץ השדודה על-ידי "האויב הציוני". למרבה הצער מישהו בצמרת הביטחונית של ישראל לא קלט במועד את המסר החמור הזה ולא הפנים אותו, למרות ההתראות של מערך המודיעין הצה"לי. המראות והקולות שבהם חזינו ב"יום הנכבה" לא היו עוד אירוע שולי שייעלם כלעומת שבא. הם היו ראשיתו של אות אזעקה שאוזניים שבויות ב"קונספציה" ביטחונית מיושנת לא הצליחו להטות לו אוזן קשבת מבעוד מועד ולהיערך לקראתו בהתאם. הרמטכ"ל בני גנץ, המפקד העליון של צה"ל, מצטייר בעיני הציבור, עד כה, כ"בחור טוב" במובן החיובי של המלה. הוא גבה קומה, יפה תואר, איש משפחה חם, נקי כפיים ובן למשפחת ניצולי שואה. אבל על כל אלה בלבד לא יוכל בני גנץ להשתית את תפארתו ולשריין לעצמו מקום של כבוד בהיסטוריה של מפקדי צה"ל לדורותיהם. הרמטכ"ל גנץ חייב להצטייד, במהירות המקסימלית האפשרית, גם בתכונות של לוחם עז רוח, החוזה אל נכון את התפתחויות העתיד ומציב את צה"ל במקום הראוי לו: הזרועה החכמה והחזקה המגוננת על קיומה של ישראל. על-פי ביצועיו עד כה לא ברור אם אכן ניחן הרמכ"ל גנץ בתכונות הנדרשות למפקד העליון של צה"ל. אירוע "זכות השיבה" כפי שבא לידי ביטוי השבוע ברמת הגולן הוא הזדמנות יוצאת דופן עבורו לעשות מעשה, להיחלץ מתדמית "הנחמדות" המצטיירת שלו בעיני הציבור ולהפוך לראש וראשון של לוחמי צה"ל עם Keeling Instinct בעיניו הטובות, העצובות משהו.