גאוני חלם

מה עדיף לשבת מול הטלוויזיה עם ידידים, או לבד, או שמא לצפות באולם/מגרש הספורט בספורטאים ממש? כמי שהיה גם על המגרש עצמו, קשה לי להחליט משום שהטלוויזיה נותנת לצופה מבט יותר ממוקד על הרבה נקודות. במשחקי כדור, העריכה הנה מונחית-כדור, והמשחק אינו שכזה. בפוטבול, למשל, יש תנועות מורכבות מאוד של הנבחרות, כדי להכין תרגיל על מגרש עצום-ממדים, שקשה להתמקד בהן ובכדור בבת-אחת. ולא נדבר על מסך חצוי, על שידורים חוזרים של מהלכים, או על טריקים אחרים, שמעשירים את חוויית הצפייה במרקע. הטלוויזיה נתנה המון לספורט, והספורט נתן המון לטלוויזיה. לא סתם נאבקה COMCAST, חברה-בת של רשת הטלוויזיה NBC, כדי לא לשמוט מידיה את הזיכיון לשדר משחקים אולימפיים, שנמצא בידיה מאז 1988. זו אינה רק השקעה עצומה בתגמולים עבור הזיכיון הבלעדי, שמשלמת רשת הטלוויזיה לוועד האולימפי הבינלאומי, אלא גם שימור צוות מקצועי, שחושב אולימפית 24 שעות ביממה כל השנה, משך כל העשור הזה. ויש משחקים אולימפיים כל שנתיים (משחקי חורף ומשחקים רגילים, "משחקי קיץ"). שידור משחקים אולימפיים נחשב לרגע שיא ב"פריים טיים". במונחים של מדע התקשורת – למרות שהוא אירוע צפוי ומתוזמן מראש, זה "אירוע מדיה", שמצליח לשנות את סדר היום של מיליארדי אנשים ברחבי תבל. רשת NBC תשדר משחקים אולימפיים, בינתיים עד 2020. כלומר, גם את משחקי החורף בסוצ'י, רוסיה (2016), ואת משחקי הקיץ בלונדון (2012), בריו דה-ז'נירו (2016) ובעוד שתי ערים, שטרם נבחרו לארחם. תמורת התענוג תשלם NBC סכום של כ-4.4 מיליארדי דולר למשחקים אולימפיים – שהיא צפויה לקבל רווח נאה עליהם במכירת המון פרסומות, שירגיזו את קהל הצופים – הרבה יותר מאשר הציעו מתחרותיה על המכרז האולימפי (רשת ESPN של דיסני ורשת פוקס). כלומר, הרשת התחייבה מראש לשלם כ-22 מיליארדי דולר תמורת הזיכיון. הרשת זכתה במכרז, ותתארגן לפעולה – ומעתה בלי דיק אברסול (Ebersol), מנהל שידורי הספורט שלה והרוח החיה מאחורי שידוריה מהמשחקים האולימפיים, שהתפטר, ולמרות זאת סייע לרשת להשלים את הצעתה לוועד האולימפי.

הרבה צקצוקי שפתיים משמיעות העלית הישראלית ומערכת ביטחונה לנוכח שריפת המסגד בכפר אלמורייר ליד שילה בחבל בנימין. ועוד בטרם כיבו את האש, ידעו רשויותינו להאשים מעל כל בימה את המתנחלים במעל. אם איני טועה, כשהוצת המסגד בבית פאג'ר האשימו את המתנחלים ב"תג מחיר" – ולא נמצא דבר, שיאושש את הדיבה, שהפיצו רשויות המדינה. אבל המתנחלים הפכו מזמן לכר חבטות נוח, שאפשר להבאיש את ריחו מבלי לשלם שום מחיר על החוצפה. ועוד שאלה קלה: איפה היו המצקצקים למיניהם כשלא-מתנחלים שרפו את קבר יוסף?! . ואיפה היו ממשלת הרשע וצבא הקלגסים כששרפו את בתי-הכנסיות בגוש קטיף?! לממשלת הפוגרום אין תשובה, ויחד עם רשות הרשע של מכחיש השואה, היא שבה לגרסתא דינקותא של התעמולה הבולשוויקית, שנהגה לעשות פרובוקציות, כדי לבצע רצח אופי בציבור שלם. הם מתורגלים בזה היטב – הרבה יותר מאשר בהגנה על ביטחון ישראל. וכמה צפוי – מיד מגנים אותנו צדיקי העולם על המעשה. וזה מזכיר לי את הטיפשות הקולוסאלית של צבאנו הנהדר, שהודה לפני כשער שנים בהריגת הנער מוחמד א-דורה, למרות שחיילינו מעולם לא ירו בו – עוד בלוף, שביימו הפלשתינים עם ישראלי עוכר עמנו, שעובד ככתב טלוויזיה זרה בארץ. ולך תסביר, שאין לך אחות.

אם הכל יילך כשורה – ב"שבוע הספר", הבא עלינו לטובה, תוכלו לקנות את הספר, צליחה לעמירם אזוב, שמישהו בצבאנו הנפלא אינו רוצה שתקראו. שמעתי בשנה האחרונה פעמיים הרצאות של ד"ר עמירם אזוב. הוא קולח, ואוחז את השור בקרניו. אזוב אינו מבלבל במוח – כמו הרבה היסטוריונים ישראלים, שאינם מבינים דבר ולא חצי דבר בתחום הצבאי. אחרי כארבעים שנה, הגיעה העת לתאר את "אבירי-לב", מבצע הצליחה במלחמת יום הכיפורים – כנראה, אחד המבצעים המוצלחים היחידים של צבא היבשה שלנו בחמשת העשורים האחרונים – לא בעט של קצין חינוך, שאינו מבין מימינו ומשמאלו, ומספר צ'יזבאטים, אלא במחשב של היסטוריון, שמראיין לוחמים מן השורה ולא רק גנרלים, או מי שהפכו לגנרלים. למרות שאני אוסף כעת חומר למחקר על תעלולי הצנזורה למיניה – לפני פרוץ המחשוב וגם אחריו – אשמח לראות את צליחה על דוכני חנויות הספרים.

במקום להעמיד לדין את ניצב שחר איילון, מפקד מחוז ש"י (שומרון ויהודה) במשטרה, שלפני כמה שנים, הורה לשוטריו בתדריך לפעולה להסיר את תגיהם, ולשקר כשישאלו אותם לשמותיהם, ולהדיחו בקלון – קידמו אותו לסגן מפכ"ל המשטרה. סמפכ"ל זו עמדה נכונה לאדם מסוגו. כבר ישב בה סנדו מזור, שהורה לאנשיו להכות עד אבדן הכרה חבורה של פושעים צעירים ("חבורת מע"ץ"), עד שהודתה במעשים שלא עשתה מעולם. כשהתגלתה הפרשה, נעלמו לפתע תיקי החקירה, ונגוזו ... ממש נסי-נסים ומעשי פלאים בארכיוני המשטרה. המדינה – ולא סנדו מזור – שילמה לחבורת מע"ץ מיליוני שקלים כפיצויים על עינוייהם ועל מאסר-השווא. סנדו מזור לא הועמד לדין על שיבוש משפט ועל עדות שקר כי הוא שוטר, ובמדינתנו – הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, להזכירכם – מותר לשוטר להכות אזרח (י', אחד מאנשיו של מזור, שהשתתף במעשה הפשע, אפילו קודם כעבור כמה שנים לדרגת ניצב). גם שחר איילון לא נענש על פקודתו הבלתי-חוקית, וכיום הוא נציב כבאות ראשי – כנראה,פיצוי על אי-יכולתו להיות מפכ"ל. דיברנו הרבה, יותר מדי, על משטרתנו. כנראה, ה-דנ"א שלה פגום מיסודו; ולכן, אנחנו סובלים מהגוף החולה בשיח' ג'ראח, שמכה בנו בלי הרף. עתה אישרה ועדת הפנים של הכנסת להגיש לקריאה ראשונה הצעת חוק, שתאסור על שוטרים לעשות כמעשה שחר איילון. ההצעה "מחייבת שוטרים לענוד תגים ולהזדהות בכל עת, למעט במקרים חריגים בהם החליט קצין בכיר כי יש צורך להפעיל שוטרים סמויים", וחתומים עליה חברי הכנסת אורי אריאל, ניצן הורוביץ ודב חנין. אולי זה יתחיל – אם הצעת החוק תעבור גם קריאה שלישית – לרפא כמה ממחלותיה האנושות של משטרתנו.

גם השוטה בקבצני העיר חלם לא היה מצליח להגיע לדרגת הגאונות של אנשי ההסברה הישראלים, המכשילים כל ניסיון של מדינת ישראל להצליח. בעידן, שבו כל דרדק יודע לדקלם את המונח, "בזמן אמת", באים שוטי ההסברה הישראלית, ומפרסמים סוף-כל-סוף תמונות של נשק חם, שהיה בידי מחבלים כשלוחמי הקומנדו הימי השתלטו על האנייה הטורקית "מאווי מרמרה" – לפני שנה. נהדר. מספרים, שהיה בדואי, שרצח מישהו כנקמת דם, אחרי ארבעים שנה, ואמר לבניו, שנחפז מדי. באמת, מה החיפזון?! הרי יכלו להמתין עם התמונות עוד תשע-עשרה שנה, ולשומרן לפרסום בלעדי במוסף של עיתון מקורב לרגל עשרים שנה למשט?! גאוני חלם של ההסברה הישראלית מזכירים לי את המלך מידאס מהמיתולוגיה היוונית, אבל הפוך – כל מה שהם נוגעים בו נרקב, מתקלקל ומרעיל. הצלחותיהם הכבירות כמידאס שלילי מעלה בי תמיד הרהורים האין זה בזדון? האם אין כוונתם להרע לעצמנו, כיוון שהם פועלים – כמו חלק גדול מהעלית הישראלית – בשליחות סדר-יום אחר, וניצחוננו במערכה אינו בראש מעייניהם. אדרבא.