הדיון המתעורר אחת לכמה שנים סביב הצדקת קיומה של
גלי צה"ל כתחנת רדיו צבאית, מושמע בעיקרו על-ידי שני קהלים קבועים. האחד מורכב מחברות מסחריות שבעליהן מחזיקים בהווה או מעוניינים להחזיק בעתיד בכלי תקשורת רדיופוני אשר מה לעשות, רייטינג ההאזנה לגל"צ מאיים עליהם. אלה אומנם משתמשים בטיעון שהוא ראוי בהחלט לדיון ציבורי: מקומה של תחנת רדיו צבאית המשמשת כתחנת רדיו אזרחית, והעוסקת בתרבות, בפוליטיקה, באידיאולוגיה, בסיקור מפלגות ובעיקר בסיקור הצבא - מה שמייצר שלל פרדוקסים: כתבים צבאיים הכפופים לשר הביטחון, רמטכ"ל אשר דה-פקטו אחראי על הפלייליסט ובכך משפיע על היקף המכירות של חברות תקליטים וכדומה. זהו דיון הקשור לסוגיות של יחסי צבא-חברה-תקשורת, הנשלף לא משום שראשי המשק סיימו בהצלחה קורס תיאורטי במיליטריזם, אלא משום שיש בו כדי לשרת את תשוקותיהם של בעלי תחנות השידור הפרטיות המתקנאים גם בחסויות שמקבלת גל"צ וגם בתגמולים הנמוכים שהיא משלמת, אם היא בכלל משלמת, לאקו"ם.
קהל שני הוא קהל הימין, בעיקר מסורתיים, בני הציונות הדתית, אך גם קבוצות שמרניות אחרות, המלינים דרך קבע, מנהמת ליבם, על ההטיה השמאלית והחילונית של התחנה. על כך ששדרניה הבכירים, מראייניה ומגישי התוכניות המובילות שלה ידועים כמשתייכים למחנה השמאל, הופכים את התחנה לכלי נוסף להפצת "שיח זכויות האדם" שאינו אלא תחפושת לתמיכה במדינה פלשתינית ולפקפוק בזהותה היהודית של המדינה, אשר מביט בהתנשאות על כל מיצג תרבותי או "קול" אידיאולוגי שמקורו מחוץ לבועה החילונית התל אביבית. אותו קהל רואה בגל"צ עדות חותכת לשלל הדימויים הרווחים על אודות תקשורת עוינת, שלא רק מתוגמלת מכספי משלם המיסים, אלא מופעלת על-ידי לובשי מדים, מה שמייצר פרדוקס: תחנה צבאית החותרת תחת דרכו של הצבא הישראלי במלחמתו בטרור.
לכאורה, מה טבעי יותר מאשר "לאחד כוחות", להחליט כי הנה, אנשי הימין יכולים לחבור לראשי תחנות הרדיו המקומיות, ולמעשה לבעלי ההון העומדים מאחוריהן, ולשלב ידיים? אך אפשרות זו תשרת אולי שאיפה קצרת מועד, פנטזיה ילדותית לראות את סגירתה של תחנת גלי צה"ל במתכונתה הנוכחית. אך זו לא תשיג דבר בטווח הארוך, שכן התחנה תירכש עד מהרה ותשומר כמתכון מנצח שאין סיבה לשנותו, בעוד שאידיאולוגית, תיוותר מפת התקשורת הישראלית ללא שינוי.
הכעס המובן והמוכר על מה שמייצגת "גלי צה"ל" - אל לו להוביל לסגירתה. עליו להוביל ל"שינוי כיוון" בקרב המעוניינים בתקשורת שונה. הציבור - שהשקיע, באצילות וברוב הדר, את כל המאמצים בשליחת בניהם ובנותיהם אל העשייה "האמיתית", בביטחון ובהתיישבות - טרם הבין כי "המציאות" נחתכת בעידן של ימינו גם בתודעה, וזו מיוצרת בזירת התרבות והתקשורת. נכון, יש התחלות של התפכחות, וכבר יש בתי ספר לקולנוע ומחלקות לתקשורת, ואף למוזיקה אחרת. אך עד שהם לא יהפכו להיות חלק מרכזי מהסוציאליזציה של בוגרי הצבא, יזכו לברכת מורי הדרך ו"'ישחררו" שלל בוגרים שיבקשו להשתלב בכלי התקשורת הכלליים ולא המגזריים - לא יהיה שינוי. גם אם גלי צה"ל תופרט, עדיין ימשיכו המותגים מעוררי ההתנגדות "
רזי ברקאי" או "
רינו צרור" לנצח על תוכניות האקטואליה המובילות. רק כשהרפרטואר יתרחב וייעשה מגוון יותר - יבוא שינוי, בין אם תפעל התחנה במימון ביטחוני, ממלכתי או פרטי.
האחריות להביא לשינוי התכנים של "גל"צ" אינה מוטלת רק על מפקדי גל"צ, אלא בראש ובראשונה על הקהלים החשים אי-שביעות רצון. אלה ידעו גם ידעו לייצר חלופה ל"דור השוקע" שהלך והדיר את רגליו משירות צבאי משמעותי או מתרומה אמיתית בזירת ההתיישבות. כעת עליהם להכשיר אנשים שיוכלו לקחת לידיים את המיקרופון ולייצר שיח לאומי. בלעדי זה - גם לאחר פירוק אותה תחנה, יגדפו אותם המאזינים את "רוח גל"צ" - גם אם זו תשודר במימונם של בעל הון או של איש תעשיה.