שֶׁקֶר בָּאֱמֶת אָרוּז כֹּל הָאוֹמֵר חֲצִי-אֱמֶת מְשַׁקֵּר בְּיוֹדְעִין זֹאת עָשׂוּ הַמְרַגְּלִים וְהָיוּ מַבְאִישׁין בְּהַפְחָדָת הָעַם בַּשֶׁקֶר בָּאֱמֶת אָרוּז כַּךְ הִמְרִידוּ הָעַם שֶׁסֵּרַב קָדִימָה לָזוּז קָמוּ יְשָׁרִים וְאָמְרוּ אַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל לֹא בְּלִי דַּם וָיֶזַע הָאָרֶץ מֵהַכְּנַעֲנִי תִּגָּאֵל כִּי תּוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם וָה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאוּם נַכְנִיעַ אֶת כֻּלָּם גּוֹרַל הַמַּלְעִיזִים חָרוּץ כִּי לֵאלֹהִים חָרָה כַּאֲשֶׁר דִּבְרוּ אֶל הָעַם,זֶה אֵרַע וְזֶה קָרָה בַּמִּדְבַּר אֵלָיו יָצְאוּ שָׁמָּה נָפְלוּ פִּגְרֵיהֶם לֹא זָכוּ לָבוֹא אֶרֶץ כְּנָעַן הֵם וְצֶאֱצָאֵיהֶם כִּכְלָל שִׂים זֹאת לְנֶגֶד עֵינֶיךָ אִם תְּשַׁקֵר לֹא תַּשְׁלִים יָמֶיךָ אַַף אִִם אֱמֶת תִּרְצֶה לְסַפֵּר אַל תֹאמַר לִשְׁתוּם-הָעַיִן, עִוֶּר הַשֶּׁבֶר הגדול לא עמד להם למשה ואהרן כוחם מול ההמרדה הנוראה שעשרה מן המרגלים (כינוי זה איננו במקור הוא נטבע על-ידי רש"י כיון שאלה שנשלחו אמורים היו ללכת ברגל לארכה ולרחבה של הארץ), המרגלים נשלחו לתור את הארץ, אך הם לא עשו את המוטל עליהם ובמקום זה רקמו מזימה להפיל פחד בלב עדת בני ישראל, דבר אשר הצליח כפי שזה קבל ביטוי בפסוק: ויאמרו איש אל אחיו , (כפי שנראה כממתיקים סוד) נתנה ראש ונשובה מצרימה.(יד/ד). בכך הם הביעו אי אימון במנהיגים שהביאום הלום - משה ואהרן ובקשו להחליפם במנהיג אחר בּאָמְרַם: נִתְּנָה ראש ונשובה מצרימה.(יד/ד). כלומר לשים עליהם מנהיג (ראש המורדים) שיוליך את העם כֻּלּוֹ חזרה למצרים. משה שליח האלהים החזק והאיתן אשר עמד איתן מול פרעה, ואהרן אחיו שאחז במטה ודבר בלשון מצוה על פרעה, לא עמדה להם זכותם זו בפני העם המורד: ויפל משה ואהרן על פניהם לפני כל קהל עדת בני ישראל (יד/ה) . מיד לאחר מכן אנו קוראים שאלהים נגלה אל משה באוהל מועד ואמר לו: עד אנה ינאצוני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי ... אַכֶּנּוּ בַּדֶּבֶר ואורישנו.(יד/יב) משה התאושש מעצמת מעשה עשרת המרגלים ושמע את ה' אומר: עד אנה ינאצוני (ירגיזוני ולא מלשון נאצה - גִּדּוּף) משה מיד הבין כי זו איננה המרדה כלפיו וכלפי אהרן אחיו, אלא מרידה בקב"ה עצמו, אחרת למה יאמר ה': עד אנה ינאצוני. הפעם כמו בחטא העגל הם "עברו את הגבול " ואף הגדילו עשות, כי הסיתו את העם לשוב מצרימה.
עצה אשר משה ראה בה צו רש"י מבהיר שדברי הקב"ה אל משה לשלוח אנשים לתור את הארץ כשנתיים אחרי היציאה ממצרים לקראת הכניסה לארץ להתנחל בה , אך דברים אלה היו בבחינת עצה ולא צו בה נאמר: שלח לך אנשים וגו'...: משה נועץ בשכינה והגיע לכלל החלטה, שצריך לשלוח אנשים לתור את הארץ כעצת הקב"ה. משה הבין זאת ככל אֶסְטְרָאטֶג שעומד בפני הבלתי נודע, בבוא העם לארץ לְרִשְתָהּ, משה חשש מהפתעות, לכן אמץ עצת הקב"ה כצו. רצה לדעת מה יש בארץ הבלתי נודעת לו, בשונה מיעקב משה לא נולד בכנען ולא הכיר את עמי כנען שיושבים שם. מה עוד וכל היציאה ממצרים נועדה לתת את התורה לישראל ולטעת בו את האמונה בה'. אם צריך העם ילחם בעבורה מצד אחד, ולהשתית שלום בה מצד שני. כאן רש"י מעלה את דבר סמיכות פרשת שלח לך לפרשת בהעלותך , או במלים אחרות, פרשת המרגלים לפרשת מרים . פרשת מרים, הייתה בעסקי דִּבָּה בכך שדִּבְּרָה מרים באחיה משה: ותדבר מרים ואהרן במשה על אֹדֹת האשה הַכֻּשִׁית אשר לקח, אשה כֻּשִׁית לקח.(בהעלותך יב/א), ולקתה בצרעת כענישה על הוצאת דבה (לשון הרע) כאן במרגלים עוסקים אנו בדבת הארץ. כל מה שֶׁדִמָּה לו משה ברוח הקודש על היות הארץ ארץ טובה - ארץ זבת חלב ודבש, לא נתן לו מנוח רצה לדעת אילו אנשים יושבים בה. לכן משה שלח את המרגלים וצפה למידע ובשורות טובות, שיגרמו לכך שהעם ירצה להלחם עליה אם יהיה צורך בכך. הלא אצל משה מהדהדים דברי אלהי שאמר: אעלה אתכם מעני מצרים וגו' (שמות ג' י"ז) משה ידע כי מצרים עשירה, עליה נאמר: כגן ה' כארץ מצרים (בראשית פ' יג' פסוק י'), ואם הקב"ה אומר : מעני מצרים וגו' כלומר היא עניה ביחס לארץ ישראל, זה העלה את קרנה בעיניו ועוד נאמר על חברון: חברון שבע שנים נבנתה לפני צען מצרים. מכאן דברי המרגלים בשובם למדבר היו אכזבה גדולה, בהוציאם דבת הארץ.
המשלחת נבחרה מטובי העם כידוע מבנה העם בימי משה הוא מבנה שבטי , לכן כל בחירה המיועדת ליצג את העם הייתה על בסיס הנבחר הטוב מכל שבט. משה הפעם לא נתן כל העדפה לשבטו לוי. כך עשה בבחירת הסנהדרין. כאילו הדבר מתרחש בימינו, ראש העם או ראש המדינה לא בוחר את מקורביו, כבעלי תפקידים בכירים כסנהדרין או כשליחים. משה בחר למשלחת נציגים מכל השבטים, למרות זאת היו כאלה שהתחשבנו עם משה ואהרן (כדוגמת קֹרַח ועדתו) והרי הםהשליחים שבחר בהם: שַׁמּוּעַ בן זַכּוּר , שפט בן חורי , כלב בן יְפֻנֶּה , יגאל בן יוסף , הושע (יהשוע) בן-נון . פלטי בן רפוא , גדיאל בן סוֹדִי, גדי בן סוּסִי עמיאל בן גְּמַלִּי, סתור בן מיכאל, נַחְבִּי בן וָפְסִי, גְּאוּאֵל בן מָכִי כאן קרה אלהים להושע בן נון -יהושע, כי איש זה עתיד להנהיג את העם אחרי משה. כאן המקום לצין שיהושע בן נון הוא משבט אפרים וכלב בן יפנה משבט יהודה הם לא נתנו יד לקנוניה שרקמו להם העשרה האחרים. בחירתם של שני אלה נעשתה בחכמה על סמך ניסיון העבר הקרוב. אלה עתידים לעמוד בפני המסיתים לְמֶרִי .
הנגב כִּפְסֹלֶת ארץ ישראל התאור הזה לא היה מתקבל על בן-גוריון. מתברר כי לפני ארבע אלפים שנה גם אז היה הנגב מדברי, יבש אין בו מים או צמחיה, לכן בתדרוך שנתן משה לשליחים-המרגלים אמר להם להתחיל בנגב, רש"י מתאר את הנגב כפסולת ארץ ישראל, ורש"י מנמק מדוע להתחיל בפסלת הארץ,ואומר: כמנהג הסוחרים או הַתַּגָּרִים, מראים את הפסלת תחלה ואחר כך מראים את השבח . כי היה ברור למשה כי הארץ שהובטחה היא ארץ זבת חלב ודבש והיה צורך לדעת היכן נמצאים מטעמים אלה בארץ אשר אליה שלח משה את המרגלים. מששבו המרגלים גרמו למשה אכזבה. אף על-פי שלא תארו את הארץ כארץ ציה ושממה הם שבחו את פריה, אך תארו את היושבים בה כנפילים זאת על סמך ראית אָחִימַן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי הענקים בחברון, לעומת בני ישראל שתוארו על-ידי המרגלים כחגבים, וזה לקון הפסוק: ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפלים ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם.(יג/לג) מתברר כי המרגלים עשו מלאכתם שקר שנאמר: וילכו ויבאו (י"ג כ"ו) , כלומר כפי שהלכו כך הם באו. כן נאמר על ידם כי: ארץ אֹכֶלֶת יושביה (י"ג ל"ב) כל התאורים האלה לא היו יכולים להרתיע את עמנו לשוב לארצו אחרי העדרות של כאלפיים שנה. עמנו עשוי ללא חת וסיפור המרגלים היה אפיזודה חולפת, מה עוד וכל העם ההוא שיצא עיף ורצוץ ממצרים , כפי הנראה לא היה מסוגל להלחם על הארץ , בעוד בתקופתנו אחרי השואה כאשר העם עבר את מה שלא עברו בני אנוש אחרים עלי אדמות בא לארץ נלחם עליה ויושב בה ישיבת קבע. המסקנה שהודות לישיבת קבע בארץ יובטח הצביון היהודי בה כמדינה יהודית. לכן חטא המרגלים היה חמור ביותר כי מדובר היה בהסתה נגד הכניסה לארץ וישובה. חטא זה של המרגלים לא נסלח להם ולשבטים שיצאו מתוכם דבר שהאריך את הנדידה במדבר המדביר עוד שלושים ושמונה שנים עד כַּלּוֹתוֹ אותם.
חָשׁוּב מִכּלֹ כֹחַ הָעֲמִידָה וְחָשׁוּב יוֹתֶר כֹּחַ הַהְַתְמָדָה עוֹד אֲרֻכָּה הַדֶּרֶךְ לַחֵרוּת כֹּל עוֹד יוֹשֵׁב חֶלְקֶנוּ בַּגָּלוּת אִם אֵין זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ יֵשׁ יְשִׁיבַת בֶּטַח בְּלִי חָשַׁשׁ הַבְּחִירָה בֵּין טָעִים לְנוֹחַ עָדִיף נוֹחַ וְלָעֲזָזֶל טַעַם וָרֵחַ אֹֹמֶֶץ , כּחַֹ וְאֹרֶךְ נְשִׁימָה לָנוּ, דֶּרֶךְ חַיִּים וּבַצָּר נְקָמָה בְּעוֹד עַמֶּנוּ פֹּה עַל הַבָּמָה דְּמוּת הָעֲמָלֶקִי כְּבַר נֶעֶלְמָה אָמְנָם מוֹפִיעַ מִזְמָן לִזְמָן צָר כְּאַרְדָוָן וכְנָגָ'אד בְּאִירָן אַךְ הֵם עוֹבְרֵי אֹרַח כְּהָמָן וְעַם יִשְׂרָאֵל יֵשֵׁב בֶּטַח כָּאן