דרשת השבת - פרשת מטות

מַבְטִיחַ וּמְקַיֵּם

מסְגֶרֶת סְדוּרָה כְּמוֹ בְּמַטּוֹת

לֹא מְאַפְשֶׁרֶת בָּעַם לְשַׁטּוֹת

כִּי יֵשׁ כְּלָל: מַבְטִיחַ וּמְקַיֵּם

וְהַמַּתְחִיל בְּמִצְוָה עָלָיו לְסַיֵּם

אַךְ יֵשׁ הַמַּתְחִיל וְאֵינוֹ מְסַיֵּם

וְיֵשׁ הַמַּבְטִיחַ וְאֵינֶנּוּ מְקַיֵּם

ויש האוסר את אשר מֻתָּר

וְיֵשׁ הַמַּתִּיר אֶת אֲשֶׁר נֶאֱסַר

אִישׁ כִּי יִדּוֹר וְאִסָּר יֶאֱסוֹר

בַּל יִתֵּן לְעַצְמוֹ חֹפֶשׁ וּדְרוֹר

שֶׁלּא לְקֵיֵּם נִדְרוֹ וְאֵסָרוּ יוּפַר

כִּי הֲפָרַת נֶדֶר,חֵטְא לֹא יְכֻפַּר

המלחמה האחרונה של משה במדינים

משה נצטוה בערוב ימיו להלחם מלחמת ישראל במדינים. שכונתה "מלחמת נקמה" כלומר לא בקטגוריה של מלחמת רשות או מלחמת מצוה. זו מלחמה שאין בה רחמים. גורלם של המדין נחרץ לאבדון. מלחמת נקמה זו על מעשיהם של המדינים ועל פגיעתם בעם ישראל בנדודיו במדבר. המדינים שאין להם חלק או נחלה בארץ כנען -המובטחת ואינם מאוימים על-ידי ישראל כמו עמי כנען , ואף על-פי כן דחו בקשת ישראל לתת לו לעבור דרך ארצם. ולא די בסרובם אלא הם יצאו להלחם בישראל לא כל סיבה, ומבלי שישראל פגעו בהם, להפך ישראל הושיטו להם יד לשלום. מעשהם זה לא הצדיק מלחמת חרמה בהם, אלא שהסיבה העיקרית למלחמת הנקם בהם נעשתה מפני מעלליהם ומזימותיהם שבעזרתם הכשילו את ישראל בעוון בית פעור או בעל פעור. עליהם נאמר: צֹרְרִים הם לכם בְּנִכְלֵיהֶם אשר נִכְּלוּ לכם על דבר פעור. (פינלס כ"ה/יח) חטא של עבודה זרה, הוא החמור בחטאים שהתורה התיחסה בּחֻמְרָה אל הָחַטָּאִים. למעשה אפשר לאמר כי הקב"ה בצוותו על משה להלחם בַּמִּדְיָנִים הוא בא לפצותו בנצחון על אויבי ה'. הנצחון במלחמה זו בא לְעַטֵּר בעוד עטרה את ימיו של משה . לכן המלחמה במדין הוטלה על משה כמשימתו האחרונה לפני מותו שתכליתה היה לנקום בהם על שֶׁהִטּוּ את ישראל מעבודת אלהים וכך נצטוה: נְקֹם נִקְמַת בני ישראל מאת המדינים אַחַר תֵּאָסֵף אל עַמֶּיךָ (לא/ב) פסוק זה מלמד כי מועד מיתתו של משה בהאספו אל עמיו נקבע בסיום מלחמתו במדינים. במדרש נאמר, כי הקב"ה נתן את הבחירה בידי משה, אמר לו: אם אתה רוצה לחיות שנים הרבה, לא יראו ישראל נקמה באויביהם . אך אם תלחם במדינים בכך יסתימו חייך. גדולתו של משה לפי מדרש זה בהחלטתו לקיים את מצות האלהים ולהלחם במדינים ובכך דחה את אריכות ימיו, למען קיום מצות ה' שעם ישראל ינקום במדינים, מצוה שהייתה חשובה לאין ערוך מֵעוֹד שנות חיים למשה כפי שנאמר: נְקֹם נִקְמַת בני ישראל ... אחר תאסף אל עמיך (לא/ב). משה קבל את הגזרה למות ורק כדי שֶׁיְּקַיֵּם מצות ה'.

משה מופת לביצוע מצות אלהים

משה שימש תמיד מופת לענוה לצניעות ולציות לצו של הקב"ה. הצו להלחם במדינים כאמור היה צו אכזרי, הן כלפי המדינים והן כלפי משה עצמו. על המדינים נגזר מצד אחד להיות מושמדים במלחמת נקם, ואילו על משה נגזר מצד שני למות בסיום משימתו זו. משה לא נהג "סחבת" כמנהג המדינאים של ימינו. חרף הצער והכאב שהיו מנת חלקו של משה ביודעו כי במעשהו קובע גם את קצו וגם כי נגזר עליו לא להכנס לארץ ישראל עם ישראל. על-אף צערו לא התמהמה משה בביצוע מצות ה' ונלחם במדינים. משה אף נראה כמי שמזדרז לבצע המשימה שנאמר: וידבר משה אל העם לאמר הֵחָלְצוּ מאתכם אנשים לצבא ויהיו על מדין לתת נקמת-ה' במדין (לא/ג) הֵחָלְצוּ אמר, זו לשון זָרְזוּ אף על-פי שמשמעות זירוז ביצוע המלחמה הוא זירוז מותו. כאן מתעוררת השאלה מלחמה נקם זו מלחמתו של מי היא, נקמת בני ישראל (לא/ב) אם כן איך דבר מתישב עם דבריו של הקב"ה שנאמרו מפי משה לעם במסגרת גיוס הצבא למלחמה אשר נעשית כדי: לתת נקמת-ה' במדין (לא/ג) הטעם לשינוי בלשון משה בדברו אל העם מקורו בדברים שמצוטטים בשמו כאומר: רבונו של עולם הגויים לא היו שונאים אותנו (את עם ישראל) לו היינו כמותם ערלים, עובדי עבודה זרה, או כופרים במצוות , אבל הם שונאים אותנו ורודפים אותנו בגלל דבקותנו בתורה ובמצוותיה , לכן הנקמה במדין איננה כפי שנאמר "נקמת בני ישראל" אלא היא נקמת-ה' הנקמה שלך. הדברים בימינו שונים מהדברים באותם ימים. כיום בני ישראל הםָָ ככל בני האדם, אף על-פי שיש להם תורה משלהם המשמשת בסיס לאמונתו של עם ישראל ולהתנהגותו, אלא שרוב הדברים (מתוך עשרת הדברות) העיקריים שבתורה , הפכו חלק מחוקי העמים בכל אתר ואתר. העמים. אמור איפא כי הם שונאים אותנו דוקא משום שאנו כיום כשאר אומות העולם, אך מתחרים עימהם בידע, בחכמה, בהשגים ובכל תחומי החיים, בין היתר בעושר. אם לא סיבות אלו מה גורם לאומות גדולות ועשירות להשקיע מאמצים כה גדולים בשנאת עם כה קטן .

אין יוצא מן הכלל במלחמה על הארץ

הפרשה לא משאירה מקום לספק כי החובה לשלמות הארץ ולבטחונה ולקיומה , הוא דבר איננה נחלתו של חלק מעם ישראל, זו חובה שהתורה מטילה על כל אחד מעם ישראל. כל סיבה או טעם לאי נטילת חלק בהבטחת גבולות הארץ ובהבטחת קיומה כארצו של עם ישראל, איננה מתקבלת על הדעת, יהא ההסבר והטעם לכך אשר יהא. כאשר חלק מבני העם שלנו אינו נוקף אצבע לקיומה והבטחת קיומה של הארץ כמדינתו של העם אין זו אלא בריחה ממילוי חובה לקיום. הטיעון אין לקרב את הקץ וכי בטחוננו מובטח כי: ה' ילחם לכם ואתם תחרישון , איננו צידוק אלא בריחה. או אי נקיפת אצבע על הגנת הארץ והבטחת קיומה בטענות מטענות שונות של פציפיזם , או "הומניות" או יושר אינטלקטואלי , ליבראלי אינם אלא סיבות לבריחה והטלת העול על חלקים אחרים של העם. הדאגה לקיום אמתנו על אדמתה, איננה מתישבת עם זה שאחרים ילחמו לך. הפרשה שלנו עוסקת בשאלה ונתנה לה ביטוי בסיפור על בני גד ובני ראובן שבקשו ממשה ואלעזר הכהן ומנשיאי העדה לתת להם להתישב מחוץ ארץ ישראל, בעבר הירדן שממזרח לירדן בחלקי ארץ שנכבשו על-ידי העם, משה אמר להם: אין יוצא מן הכלל במלחמה על כיבוש הארץ המובטחת. הָהִשְׁתַּמטוּת היא: תרבות אנשים חַטָּאִים (לב/יד) אין להשאר מאחור ולתת לאחרים לצעוד בראש ולהלחם . אין לשבת על מי מנוחות כאן והעם ילחם על הארץ, מעשכם זה יפגע במורל של העם ואיך זה יראה בעיניכם: ושיחתם לכל העם הזה (לב/טו) הם הבינו את כעסו של משה על ההתחמקות מנטילת עול כיתר בני העם, ואמרו לו: נושיב טפינו כאן וגם מקננו ישאר כאן ואנחנו נחוש לפני בני ישראל עד אשר יגיעו למקומות מושבם בתוך גבולות הארץ. לא נשוב (אל המקום הזה) עד התנחל בני ישראל איש נחלתו (לב/יח)

ראשי המטות

נשאלת השאלה בפתח הפרשה בעצם אל מי דבר אל ראשי המטות או אל כל ישראל . על כך נאמר כי הפניה לנשיאים הייתה פניה של כבוד כדי שהם ילמדו את החוק תחילה, אך מיד פנה אל בני ישראל ודבר אליהם במישרין. דבר דומה כבר קראנוהו בספר שמות שם נאמר: וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם: ואחרי כן נגשו כל בני ישראל (שמות לד/ לא,לב) זה קרה אז בלמדו את הנשיאים תחילה ואחר כך לימד את בני ישראל את הדברות. מה מצא הכתוב לחזור על צורת הדיבור והפניה הזאת כיון שגם כאן בא ללמד הלכה את הנשיאים תחילה והעם מיד לאחר מכן. מדובר בתורת הנדרים והתרתם. על כל הנודר חיב לקים נדרו, ואם איננו יכול לקימו צריך להתיר את הנדר. ומשה מלמד איך להתיר נדרים. התרת נדר צריכה להעשות על חכם, ע'י רב מומחה. ואם אין חכם רב מומחה יכולים להתיר הנדר שלושה הדיוטות כלומר שלושה פשוטי עם, ובתום לימוד הלכת הנדרים, עבר משה אל מלחמת הנקם נגד מדין. המבנה של העם באותה עת היה כמו מבנה צבאי עם מטות וראשי מטות . משה הפקיד את העם בידי נשיאי העדה כי ידע שכבר ייומו קרב בסיום תפקידו ובסיום חייו. ללמדך כי מנהיג טוב, אינו מסתלק ואומר אחרי המבול. מנהיג טוב יבטיח את קיומו של העם ויעביר שרביט המנהיגות לראויים להנהיג ויסתלק מבלי שזה יזעזע את העם ויסכן את קיומו.

רַבִּים הֵם הַמַּעֲשִׂים לִתְקוּמָה

הַתְּרוּמָה לְמַעַן הַכְּלָל בְּרוּמָהּ

לְהַטִּיף וּלְדַּבֵּר מִבְּלִי לַעֲשׂוֹת

זֶה לְנַסּוֹת בְּמֶשִׁי עֶרְוָה לְכַסּוֹת

הֵחָלְצוּ אָחִים לְמַעַן הַכְּלָל

וֶּמֵעַמֶּנוֹ לֹא יִפּוֹל עוֹד חָלָל

רַבִּים הֵם הַקָּמִים לִשְׁבּוֹר עֻזֶּנוּ

הֵם לֹא יָבִינוּ שֶׁעֻזֶּנוּ בְּכַֹח חֲזוֹנֶנוּ

כִּי חֲזוֹנֶנוּ הוּא חָזוֹן אָדוֹן הַיְּקוּם

גַּם אִם נִפּוֹל יַחַד נִתְגּבֵּר וְנָקוּם

הֵחָלְצוֹ אָחִים לְמַעַן הַכְּלָל

וּמֵעַמֶּנוּ לֹא יִפֹּול עוֹד חָלָל