כתבינו למען כתבינו

1. מאמר של נחום ברנע השבוע ניסה להקיש בקושי משערוריית רופרט מרדוק בבריטניה למינויו של מנהל הרדיו החדש מיקי מירו. אליבא דברנע, המינוי הוא חלק ממסע "השמדה" של רשת ב', לא פחות. המאמר הצטרף לידיעות נוספות שאיימו עלינו בשינויים פרסונליים העלולים להתרגש עלינו ברדיו. כל מיני "בכירים" עלומים המצביעים על "מגמה" ליצור "אנדרלמוסיה" ולהלך "אימים". ככה זה שהתרגלת לחשוב שהשידור הציבורי (וגל"צ בכללו) הוא נחלת אבות. שנים שרשת ב' וגל"צ משדרים פחות או יותר לפי טעמם של ברנע ועמיתיו ה"בכירים" העלומים, אבל עבורם מדובר בעיתונות מקצועית ומאוזנת - ממש "קולות ביקורת". האם היו קולות ביקורת דומים בזמן הסכם אוסלו או ההינתקות? המונח "ביקורת" הננקט כאן הוא חד-צדדי, משום שהכוונה היא ל"ביקורת מצד שמאל" על ממשלות שמרניות. אבל לא רק מהלכים ממשלתיים; מדובר בהתייחסות לקשת מגוונת של ערכים ונושאים שזווית ההתייחסות השמרנית (או הניאו שמרנית) שונה מזו המקובלת במחוזות השמאל. היכן יש לזה ביטוי? לא די לחבורה הזאת בתשעה קבים של נוכחות תקשורתית; גם הקב היחיד שנותר לקולו של רוב הציבור מכעיס אותה. 2. ברנע גם מוציא את דיבתו רעה של מנהל הרדיו החדש, מיקי מירו, שכל חטאו שאינו משתייך לשבט הנכון. "חוסר כישרון", "רפיסות"? מדוע נדמה לי שהתואר הזה נקנה בחסד בידי לא מעט עיתונאים בזמן הסכם אוסלו וההינתקות, שעה שמי שהתנגד למהלכים הללו הוקע כאויב האומה? אגב, מירו שימש כמנהל רשת ב' לפני מספר שנים ובתקופתו לא נרשמה ירידה בהאזנה אלא להפך. מוזר. אתם חושבים שהמבקרים בדקו זאת? בקרב קבוצה גדולה בתקשורת הישראלית ברנע נחשב לקובע טון. מאמר ארסי כזה מסמן לשבט הידוע להמשיך במלאכת הדה-לגיטימציה של מיקי מירו והרדיו. מתלוננים על סתימת פיות אבל מבקשים לבצע חיסול ממוקד במנהל הרדיו החדש לאמור, אם לא תתיישר לכיווננו, אם תסרב לקבל את עמדות ההגשה הנוכחיות ברדיו כקבועות מאז ולתמיד - אנחנו נרד לחייך, נאשים אותך בכל הרעות החולות בעולם שליברלים ישראלים (וגם אמריקנים, עיין ערך תומס פרידמן) מומחים בהדבקתם ליריביהם האידיאולוגיים. אינני יודע מה מירו מתכנן לרדיו. אבל כל שינוי שיעשה צדק עם הציבור הישראלי ויעמיד בעמדות מפתח גם עיתונאים שונים מהשבט של ברנע, קרן נויבך ואמנון אברמוביץ, יעלה את אחוז ההאזנה ובעיקר יפתח את הדיון הציבורי לקולות לגיטימיים אחרים, הנדרשים, כל-כך נדרשים לנו בתקשורת. 3. "סתימת פיות" - "ידיעות" התמחה בסתימת פיות בשלושת העשורים האחרונים. בשנות השבעים הוכנסה כקוריוז רביעיית אנשי שמאל רדיקלי למוסף של "ידיעות". "פת'ח לנד" כונה המדור שביקש לקרוץ לציבורים משמאל. מאז הפך העיתון כולו לפת'ח לנד שברנע הוא נביאו וממשלת נתניהו היא אויבתו. שנה אחר שנה הלך העיתון שפעם הייתה לו מדינה וחיסל את שאריות כותבי הימין בעיתונו של הרצל רוזנבלום. שבוע אחר שבוע ניתכו "תחקירים" מאיימים על כל מי שסומן כאויב: מתנחלים, דתיים, חרדים, אנשי ימין, שרי ליכוד. האם שמענו ביקורת מהחבורה הזאת על החד-צדדיות הפוליטית של הטלוויזיה בישראל? חשבו על תוכניות האקטואליה בכל ערוצי הטלוויזיה והרדיו שאתם מכירים ונסו לנקוב בשם של מגיש, שדרן, עיתונאי אחד קבוע - בעל עמדות שמרניות ידועות, אחד! עדר שלם החושב פחות או יותר באופן דומה מבחינה פוליטית ומונע מעיתונאים בעלי עמדות אחרות להתברג לעמדות מפתח משפיעות - האם זה לא ראוי לביקורת חריפה? לתחקירים מעמיקים? 4. "טובי המגישים ברדיו". מי קבע שהם טובי המגישים? האם ניסו אחרים? זו רק פרדיגמה שאפשר להפריכה. עיתונאים הדוחקים בנו לערוך ניסויים בגורל האומה, רק לא לנסות שדרנים חדשים. התואר "טובי המגישים" מקביל לתואר "העיתון החשוב בעולם" שאוהבים להדביק לניו-יורק טיימס בארשת פנים נפוחה. מי קבע? גם תומס פרידמן זכה לכינוי קרתני דומה: "העיתונאי החשוב בעולם" - בדקתם פעם לעומק כמה מניתוחיו הגיאו-פוליטיים? עימתתם את אבחנותיו המנוסחות בידענות כאילו מפליגה עם המציאות המוטחת פעם אחר פעם בתחזיותיו? מזכיר תחרות תארים בחברה הדתית, מי ידביק לרבו את התואר המפליג ביותר. שהרי אם "העיתונאי החשוב בעולם" חושב כמונו, סימן שאנחנו צודקים וכל השאר שיכורים הנוהגים במהירות מופרזת, מתאבדים בקפיצה מבניין גבוה, או מכינים לימונדה מלימונים (מטאפורות מדהימות של פרידמן המתחרות רק באלה של בן כספית). לא פעם שאלתי אנשי מקצוע שהקדישו את חייהם למחקר מעמיק של האזור, מה דעתם על אבחנותיו של פרידמן. נחרות הבוז נשמעו למרחוק. אני מכיר אנשים רציניים החושבים שהוול סטריט ג'ורנל טוב מהניו-יורק טיימס. האם הדבר קשור להשקפת עולמם? בוודאי. כמו ההפלגות משמאל ביחס לניו-יורק טיימס. אז מה העניין עם "טובי המגישים" - פשוט מאוד: טיבם נקבע לפי עמדותיהם. 5. השבוע פרסם הניו-יורק טיימס מאמר מערכת שבו הכתים את הדמוקרטיה שלנו בשל החוק נגד החרם. נו, התרגלנו להטפות המתנשאות של החבר'ה מניו-יורק כלפי הילידים פה. מה שמפתיע הוא שהעיתון הניו-יורקי מביא תנא דמסייע מעיתון בעל עמדות שונות בתכלית השינוי ממנו. הוא מספר על כך שהחוק גרר ביקורת חריפה בישראל, עד שאפילו הארץ כינה אותו "אופורטוניסטי ואנטי דמוקרטי". כן, אפילו הארץ. איזו עמדה אמיצה... וכבר אמרו חכמינו על כגון דא: "זונות מפרכסות זו את זו, עיתונים לא כל שכן?" 6. אגב הארץ, עברתי על טורי הדעה שנכתבו בו בשבוע האחרון. לא לבעלי לב חלש. הנה מבחר מהדימויים שנרקחו שם: ישראל היא מצדה המתאבדת למען ההתנחלויות, שהן מצדן פגר מצחין רוחש רימה, וכדאי לנו לעמוד בצד הנכון של ההיסטוריה, כלומר לצד הפלשתינים, כמו המאבק בין השחורים ללבנים בשנות השישים בארה"ב, או כמו זה שאירע בין יהודים לנאצים בשנות השלושים. מישהו שם איבד שליטה לגמרי. הטון העולה ממאמרי הנאצה המרובבים לבלי היכר הוא טון דתי קיצוני. הקהילייה המידלדלת של קוראי וכותבי הארץ מתנהגת כמו כת דתית שאנשיה קורעים קריעה על התפקרות בנם ויציאתו אל מחוץ לחממה האידיאולוגית המשפחתית. לא לכולם יש היכולת להכיל שינויים. ליברלים ליברלים, אבל לא צריך להגזים.