במוצאי שבת האחרונים שוטטתי הלוך ושוב בשדרות רוטשילד. הסתכלתי טוב על האוהלים, העצים והאבנים - מסתבר שהם יודעים לדבר - ומהסיסמאות שהתנוססו עליהם הצלחתי ללמוד כמה דברים.
מה רוצים המפגינים? רובם רוצים את אותו הדבר - דיור במחירים הוגנים וקיום בכבוד, או כמו שאומר הסלוגן שמסתמן כסיסמת המהפכה - "דור שלם דורש שינוי". חלק דיברו על אחווה, אהבה וסולידריות, חלק נקעה נפשם מ"הניאו ליברליזם" וחלק רצו מהפכה. על אוהל אחד מצאתי את הסיסמה - CAPITALISM - GAME OVER, ועל אחר את הסיסמה - VIVA LA REVOLUTION.
מחאת האוהלים קיץ 2011 הצליחה להוציא את מרקס ואנגלס מהנפטלין. הבורגנות אאוט, הפרולטריון אין. הקפיטליזם – מוקצה, מהפכת המעמדות כבר בשער (לפחות לפי חלק מהמפגינים). כמי שאוחזת במקצוע חופשי (ונאבקת כדי לגמור את החודש כמו כולם כמעט), שאלתי את עצמי אם מה שרוב המפגינים באמת רוצים זה לשבור את הכלים.
כדי להשיב על השאלה הזו הסתכלתי מסביב. הרקע למצוקה שנטעה שורשים דווקא בשדרות רוטשילד נראה קצת סוריאליסטי. כיכר הבימה המחודשת אלגנטית להפליא, התיאטרון המשופץ זוהר באור יקרות, בתי הקפה מלאים, והשדרה, גם אם הייתה מלוכלכת קצת באותו ערב, לא איבדה את השיק המפורסם. את כיכר תחריר לא פגשתי שם, אבל היה דור ה-Y שהתעורר סוף-סוף מהשאננות, גדש את הרחובות וצילם את המהפכה במיטב הטכנולוגיה שאפשר לו החלום הבורגני.
בין הרבבות שגדשו במוצ"ש את רחובותיה של תל אביב היו גם אימהות חד-הוריות, היו אנשים קשי-יום והיו גם רופאים, עורכי דין, עו"סים, סטודנטים והמון צעירים שינקו ערכים כמו הישגיות ומצוינות עם חלב אימם. אלו גם אלו הבינו שלא דובים ולא יער, כל מה שהאכילו אותם עד היום איננו נכון. גם אם יעבדו מבוקר עד ליל, גם אם יצטיינו במה שבחרו לעשות, להגיע לדירה משלהם הם לא יוכלו, אלא אם כן אבא שלהם מרוויח כמו האיש שעל שמו נקרא רחוב האוהלים.
והם לא לבד במערכה. הם מקבלים רוח גבית כמעט מכל משקי-הבית שמפחדים מהטלפון של מנהל הבנק, שנאנקים כל יום מול המדפים בסופרמרקט, שמשנעים את תקציב משק הבית שלהם הלוך ושוב מסעיף אחד לשני, סותמים פה ופורצים שם. זה לא עוזר. משפחה בת 4 נפשות צריכה בערך 12 אלף שקל בחודש כדי לחיות בכבוד ולפי נתוני הלמ"ס ששת העשירונים הראשונים לא מגיעים לזה.
היום התמונה כבר ברורה לגמרי. רוב אזרחי המדינה הם נפגעי החלום הישראלי. זה לא החלום האמריקני של להתעשר בגדול. זהו חלום צנוע יותר. חלום על דירה, על ביטחון תעסוקתי ועל לגמור את החודש. חלום על בעלות על קצת רכוש, על עזרה לילדים ועל היכולת להוריש להם משהו. לחלום הזה קוראים החלום הבורגני והוא כל-כך בסיסי ואנושי, שהוא מוטט את החברה הקיבוצית והכניס את התיאוריות של קרל מרקס להקפאה עמוקה למשך כמעט כל המאה העשרים.
אבל עכשיו, הפכה הבורגנות שרוב המפגינים שגדשו את רחובותיה של תל אביב הם תוצר מובהק שלה, לאחד המושגים הכי מושמצים בשיח המהפכה (אחרי מרי אנטואנט, הטייקונים והממשלה) דבר שעל-רקע דרישתם של רוב המפגינים לבעלות על דירה, נראה קצת כמו גול עצמי. כי מהי תכלית הבורגנות אם לא בעלות על רכוש?
אפשר להבין מאיפה בא הבלבול ששורר כרגע בשדרות רוטשילד ובשדרות המחאה בכלל. ההפרטה הלא אחראית של הממשלה, הריכוזיות של בעלי ההון ומיעוט הרגולציה הפכו את התחרות החופשית למפגן של קפיטליזם חזירי. זה מה שנקרא ניאו ליברליזם - תיאוריה הדוגלת בתחרות חופשית, עם מינימום התערבות ופיקוח, שאמורה הייתה למקסם את היכולות של המשק אבל במקום לעודד את הכלכלה ולפתוח את השווקים הביאה בסופו של דבר לריכוז בלתי מרוסן של עושר בידי ידיים מעטות.
תוצאת המדיניות הזו - שתחילתה בדיאטה שעשה נתניהו למיגזר הציבורי ואחריתה בהשמנתם של מספר מצומצם של משפחות ששולטות כמעט בכל המשק - היא כשל שוק.
כשל שוק הוא מצב בו הקצאת המשאבים במשק אינה מבוצעת באופן יעיל. הכשל הוא מושג כלכלי שנועד לתאר אי-צדק חברתי ושוק חופשי שיצא משליטה. הדוגמה הכי בולטת היא תופעת המונופולים והקרטלים, אבל לא חייבים ללכת רחוק ולהאשים את החברות הגדולות בתיאום מחירים, מספיק לראות שכמעט בכל ענף במשק שולטות שתיים-שלוש משפחות (חלקן גם חולשות באופן מסוכן על יותר מענף אחד) כדי להבין כמה כלכלת ישראל לא בריאה וכמה עיוורות ואטומות היו הממשלות שאפשרו את המצב הזה.
אבל לאן זה הולך?
אז אם הכל כל-כך ברור והמחאה מוצדקת, מה בכל זאת הבעיה? הבעיה היא שהמורסה שמתפוצצת עכשיו מלאה בכמות כזו של מוגלה שהיא גורמת לכל הגוף לחלות. הנוגדנים שמשתוללים סוחפים בדרכם כל דבר והם מאיימים על השיטה הקפיטליסטית כולה וגורמים למעמד הביניים לחום כל-כך גבוה שהוא מוכן גם לנהות אחרי הרעיונות המסוכנים של המהפכה. האפקט מוכר - קיצוניות אחת מביאה לקיצוניות שנייה.
אם בימים האחרונים היה נדמה לי שהפגנת האוהלים וזעקת מעמד הביניים גדולה מסך מרכיביה אתמול, הבנתי שאני לא מדמיינת. כשיצאתי לרחובות כדי לבדוק את גובה המים התברר שהם עמוקים, עמוקים מאוד. השיחה ששמעתי בתום העצרת בין בחורה צעירה לאביה, ממחישה את זה הכי טוב. הבחורה אמרה: "אבא, זה מאבק בבורגנות". האבא שתק. הוא נראה עצוב. גם אני הייתי עצובה.
וכמו שזה נראה היום גם נתניהו עצוב. ולחוץ. הוא מתחיל להבין לאן הוא ניווט את הספינה המפוארת שנקראת כלכלת ישראל - ישר אל הקרחון. כי הפגנות הרחוב שנצבעות באדום לוהט ודורשות מלחמת מעמדות ולא מסתפקות בצמצום פערים ובחלוקה צודקת יותר של המשאבים, עוד יכולות להיות אסון הטיטאניק שלו ושל כולנו.