נקודת הרתיחה החברתית

משטרנו הכלכלי הקפיטל-סוציאלי מחייב הבהרה. לכל מתבונן לעומק ברי כי המשטר הדמוקרטי אינו יכול להכיל את השיטה הקפיטליסטית או השיטה הקומוניסטית כעומדות בפני עצמן, ולכן משטרנו הכלכלי הוא משטר כלכלי קפיטל-סוציאלי (תזה זו הוסברה פעמים רבות במאמרים קודמים ולא נחזור עליה כאן). הקפיטליזם במשטרנו מיועד לדורות הצעירים, אלו שהחיים לפניהם, המסוגלים (במידה שיחפצו) לכלכל את עצמם, איש-איש לפי יכולתו וכישוריו. במשטר זה אנו בטעות בוחנים, בקנאה עזה יש לומר, את הפער בין העשירים לעניים (שהוא רחב, ללא ספק) אך זה אינו המדד האמור להיות ישים עבורנו. אנו חייבים לבחון את עצמנו ואת יכולותינו הכלכליות והיתרונות האישיים הגלומים עבורנו בחיי היומיום לאור מדדים אובייקטיביים וללא תלות באלו שיש להם יותר. כמובן, לאור יכולות, כישורים, השכלה וכדומה. החלק הסוציאלי בנוסחה "קפיטל סוציאלי" אינו עבור אלו שיכולים וחייהם עוד לפניהם, החלק הסוציאלי הוא עבור אלו בסוף הדרך, פליטי השיטה הכלכלית הקפיטליסטית, הזקנים, החולים והחלשים שלעולם לא יוכלו לשפר יותר את מצבם עד היאספם לאבותיהם. לאלו נועד הסוציאליזם במשטרנו הדמוקרטי. אדרבה, הבה ונערוך משאל בקרב המוחים משדרות רוטשילד כמה מהם תרמו אי-מה למדינתם. כמה מהם שירתו בצבא, בשירות לאומי. מהר מאוד ניווכח לדעת כי רובם המכריע (לא כולם אך רובם) הם משתמטים/משתמטות, סרבנים/סרבניות, אנרכיסטים מדופלמים, אוכלי לחם חסד (מטעם "הקרן לישראל חדשה" ו"שתיל"), עוסקים בעיסוקי אוויר, בליינים המכלים לילותיהם במקומות הבילוי של תל אביב, ואת ימיהם בשינה מופקרת רווית אלכוהול וסמים (שוב, לא כולם, אך מרביתם). אלו, רבותי, הם הקובעים עבורנו כיום את סדר היום הציבורי. אדרבה, הבה ונחקור כמה מהמוחים שוכנים בדירה בבעלותם או בשכירות. אנו נופתע להיווכח כי אך לחלקם הזניח אין סידור ממשי לדיור, וגם זאת עקב התעקשותם להצטופף בעיר-ללא-הפסקה. בזמן שבולסי הסושי משינקין התהוללו במזללות ובמסיבות סמים, רצו אזרחים טובים בינינו על הגבעות, הפעילו רובים, טנקים ומטוסים, ונמנעה מהם היכולת לעשות לביתם, בעוד המתהוללים בעם היו יכולים לעשות זאת תוך שסירבו שירות או השתמטו. דיור באזור תל אביב? אדרבה, לאותם ששירתו מדינתם ולכן זכאים לאפליה מתקנת גם בזכאות לדיור. דיור סטודנטים זול בתל אביב? כן, ליוצאי הצבא, כן, אפליה מתקנת לטובתם.

עיון מעמיק בשבוע החולף בבסיסה של הבעת הדעה הציבורית (מאמרי דעה ועשרות אלפי תגובונים), לגבי ה"מחאה", מגלה תמונה שונה לחלוטין מהמצטיירת בתקשורת המתאנפת. העם בישראל אינו טיפש. את כל הנאמר לעיל הוא כבר יודע ומדבר עליו בחדרי חדרים. הכעס והחרון והאין-אונים (לעת הזו) הולכים ומתעצמים, בחדרי חדרים, בשיחות סלון ובמקומות עבודה. העם הנבון והשפוי בישראל חש בחוש בריא כי הרבה אינו תקין במצג הסחרירי של "קריסה" המתערבל לנגד עיניו באדיבות התקשורת תומכת שוטמי ישראל. והכעס עולה ומבעבע. כותב מאמר זה חושש באמת ובתמים כי הרתיחה הרוחשת מתחת לפני השטח בקרב מיליוני הרוב הדומם-השפוי, תתפרץ אי-מתי וזה לא יהיה לטובה. בהחלט אפשרי כי אנשים טובים יגיעו למסקנה כי באשר הדמוקרטיה הישראלית מאפשרת, עקב רפיסותה, מעשי רמייה, קעקוע הקיום הלאומי ושרלטנות כפי שעוברים על המדינה כעת, הרי מסקנתם האפשרית המתבקשת (לטעמם) היא כי יש להשעות לזמן מה את הדמוקרטיה לטובת דיקטטורה זמנית. אכן, היוונים הקדמונים, הוגי ומפתחי המשטר הדמוקרטי, נהגו בדיוק כך. בעת צרה ומצוקה, השעו הם את הדמוקרטיה והמליכו על עצמם לזמן מוגבל, עד שירווח, שליט דיקטטור. הלוואי שלא נגיע לכך, הלוואי שנדע לשמור על האיזון המתאים בין רצונות הפרט לצרכי המדינה. הלוואי שנקיא כל אותם אידיוטים וטיפשי מחשבה הקוראים למלחמת אזרחים בתוכנו. אנו לא רוצים להגיע למצב של אנרכיה אשר תחייב המלכת שליט טוטליטרי על ישראל. ראו הוזהרתם, אנו קרובים לכך.

מאידך-גיסא, אי שם בחשכה נמצאים עשרות אם לא מאות אלפי זקנים, ניצולי שואה, חולים ותשושים, מוכי גורל עלובים ומסכנים, אשר עשו את עבודתם בנאמנות כל ימי חייהם ועתה החברה מקיאה אותם מקרבה לחיי עוני ומגורי תת-תנאים. את ה"מוחים" מרוטשילד לא תחזה יוצאים להגנתם ולשמירת זכויותיהם, זה ממילא לא מצטלם טוב. הארגונים הבזויים, משנאי החינם בינינו, המתדלקים מאחורי הקלעים את ה"מחאה" שהיא למעשה ספין אחד גדול לסילוק הממשלה הנבחרת באמצעים בלתי דמוקרטיים, אפילו אינם טורחים להביט לעברם, באשר הם, אלו חסרי הקול והפנים, לא מסוגלים אפילו להתקרב לקלפי ולהטיל פתקם, ולכן הם מהווים "שום דבר", "לא ארוע". דווקא הנזקקים האמיתיים לדיור הולם אינם מסוגלים להתנייד, לעבור לפריפריה, לנייד עצמם מחוץ לגוש המרכז מעשה יום ביומו. דווקא נזקקים עלובים אלו (כאמור, הזקנים והתשושים בחברה), זקוקים לדיור במרכז העיר תל אביב או למצער בחצאית הערים הסובבת את מרכזי ערי גוש דן. הבה ונבהיר - למצער לא קיימת בעיית דיור, כן קיימת בעיית פיזור (או חוסר פיזור) האוכלוסיה, היוצרת מאליה בעיית דיור אמורפית.

ישראל היא שיאנית העולם בהענקת חוגי העשרה לילדים שעלותם אדירה. אין מקום בחלד אשר אף מתקרב לשיא הישראלי. הפלא ופלא, כל החוגים הללו דומה ש"ראויים לכפרות" באשר תלמידי ישראל נמצאים במקום בזוי בקרבת תחתית טבלת ההישגים העולמית. למי שחושד יותר מדי בהורה מהמעמד הבינוני הישראלי אשר דאגתו לחינוך ילדיו היא המביאתו להוצאות כה אדירות על ילדיו - תרגיעו, ההורים מפנים זמן לעצמם, למצוא עיסוק לילד ובכך להפוך לציפורי דרור. ממש כפי שהאימא היהודייה הצעירה כבר מזה זמן שכחה תלמודה ומאביסה את ילדיה בכל טינופת וזבל-מזון המצוי על מדפי הסופרמרקט בניסיון להיפטר מהמטלה מהר ככל האפשר. ישראל היא אלופת העולם במספר מכשירי הסלולר למשפחה. בעולם (המערבי) מקובלים שניים-שלושה מכשירים למשפחה, בישראל: שלושה-חמישה מכשירים. אך זה בקטנה. הישראלים פטפטנים כרונים וחשבונות של 1,000 שקל ויותר לחודש למשפחת הסלולר מהמעמד הבינוני הם חזיון תדיר. ישראל נמצאת בראש הטבלה במספר העזרים החשמליים בבית (יוטיליטי). שלושה-חמישה מסכי פלזמה במשפחת ישראלי הם דבר שבשגרה (בעולם המערבי: שניים-שלושה); אצל משפחת ישראלי תוכל למצוא במרבית בתי המעמד הבינוני שניים-ארבעה מחשבים (בעולם: אחד-שלושה) וכן הלאה וכן הלאה. מספרים אלו אינם מייצגים את סוף הדרך, כל מכשירי העזר החשמליים הם זוללי חשמל אדירים, תיקונים, תוכניות לצפייה המותאמות לקבוצות גיל במשפחה, תוכנות, התחברות לאמצעי מדיה אחרים וכדומה. למי שמיילל שאין לו, שהוא בקריסה, שיתכבד, יקנה מצרכי בסיס בשווקים ויתקין מזונו לו ולמשפחתו ויחסוך את הריצה המטורפת למסעדות בעלות האסטרונומית שמיסטר ישראלי שטוף בה. אהה, יש גם בונוס, הוא יהיה בריא יותר ויחיה יותר.

דווקא ה"מנותקת" דורית ביניש חשה ראשונה ברתיחה המבעבעת וחיסלה באבה את ההחלטה לגבי ביטול חוק האזרחות בידי הבג"ץ. ביטול החוק היה מזרים למדינת ישראל בזמן קצר מאות אלפים ובזמן ארוך יותר מיליוני פלשתינים "חוקיים" לתוך ישראל. ביניש הבינה כי הציבור יעלה על בסטיליית הבג"ץ אם יבוטל חוק האזרחות. לראש הממשלה בנימין נתניהו ישנו תפקיד-מפתח בהרגעת השטח והחזרת האיזון האזרחי. נחישות, עקביות, חתירה למטרה, פתיחות ואמפתיה לאזרחים נזקקות ועמידה על עקרונות הם צו השעה (נקרא לעיתים גם בפשטות – מנהיגות). בכך שנתניהו אינו מפטר לאלתר שרים ואחרים בעלי תפקידים בממשלתו ובמפלגתו היוצאים נגדו ונגד קווי הממשלה, הוא משדר חולשה, פשרנות בלתי מידתית, הוא משדר חוסר מנהיגות ואל הפער המנהיגותי שנוצר זולגים באורח טבעי אופורטוניסטים פוליטיים. חלקם במפורש עמלים לקעקע את זכות הקיום של העם והלאום היהודי בארצו. על הממשלה להבין כי אין קיים בפוליטיקה ואקום, לא תשלטו - תישלטו. תנו דוגמה ללכידות בצמרת. הקיאו לאלתר את פושקי השפתיים מבין השרים, אל דאגה ישנם מספיק שרים שימלאו בשמחה את מקומם. הערה: יהיו אלו מהקוראים אשר הנאמר כאן אינו ישים לגביהם למרות שמדמים בנפשם כי אליהם כוונו הדברים. הבה ונבהיר, בין השרלטנים, השקרנים, מאחזי העיניים ודוברי חצאי האמיתות קיימים גם בני אדם הגונים שאין להם חלק ונחלה בנאמר לעיל והמוחים מדם ליבם. מה חבל כי הללו מהווים מיעוט בקרב ההמון המתעתע אותו אנו חווים.

המחאה כבר התפשטה למחוזות בלתי רציונליים. "מעמד הביניים בקריסה" מספרים לנו, "לא גומר את החודש" זועקים בגרון ניחר שרלטני העיתונות שרצונם בהפלת נתניהו המטריף עליהם דעתם. לא קריסה ולא נעליים. כ-2,000,000 ישראלים (בעיקר ממעמד הביניים), טסים ומפליגים כל שנה למסעי תענוגות בזבזניים מחוץ לגבולות המדינה. עליהם נוספים עוד כ-1,000,000 ישראלים המבלים זמנם כל שנה ולעיתים מספר פעמים בשנה כתיירי פנים בתוך ישראל. אלו מספרים שאינם נתפשים. נדמה בנפשנו כי כ-150,000,000 אמריקנים (כן, כמחצית האוכלוסיה שם) היו נופשים כל שנה ושנה ולעיתים פעמיים בשנה מחוץ לגבולות המדינה. אין מצב. וכמספר הזה אירופים מהאיחוד האירופי. כל מדינה נורמלית כבר הייתה בפשיטת רגל לנוכח מספרים אלו. הישראלים בני המעמד הבינוני, יוצאים, מבלים, מבזבזים סכומי עתק במטבע קשה ומקטרים "מגיע לי" - היכן הבושה? רק למען הפרופורציה, הממוצע המקובל בקרב המעמד הבינוני בעולם המערבי (העשיר מישראל) עומד על חופשה אחת מדי שלוש שנים (וזו למצער ברובה בתחומי המדינה). עוד על מעמד הביניים הישראלי ה"קורס": מקובל כי האמריקנים הם רוכשי הדירות האובססיביים בעולם. שם קיימת תרבות של רכישת דירה. ואכן, 68% מתושבי ארה"ב מתגוררים בדירות-בתים בבעלותם. נאה. אך הפלא ופלא, שיאנית העולם בבעלות תושביה על דירות ובתים היא ישראל, עם 70% בעלות, ואילו ארה"ב היא אך במקום שני לנו. לשם פרופורציה: באיחוד האירופי אך כ-45% מהתושבים הם הבעלים של מקום מגוריהם. אבל אצלנו, יש "בעיית דיור" והמעמד הבינוני "קורס".

ובכן, מדוע אנו מביאים נתונים אלו? על-מנת להדגים כי איבדנו את הצניעות וההסתפקות במה שיש. מיסטר ישראלי מהמעמד הבינוני חי מעבר לאמצעיו, הוא מתקנא בשכנו, הוא חש חובה נפשית להעמיד את חברו, שכנו, בן-משפחתו האחר בפינה ולהראות לו עד כמה הוא הצליח ועד כמה זה למולו בזבל. אלא מאי, בדרך למחול ניקור העיניים של האחר, הוא שבר תוכניות חיסכון, לקח הלוואות - לעיתים בשוק האפור, הכניס את עצמו לאוברדראפט מטורף וכעת "הפלא ופלא", הוא "בקריסה", באשר הבנק, ובצדק, אינו מוכן להרחיב עבורו יותר את מסגרת האשראי ובאבחת שקל חייב אדון מעמד בינוני להחזיר לפתע חובותיו מהיכן שאין לו, הוא כבר מישכן את כל יכולותיו המוניטריות. ובכן, מה עושה מיסטר ישראלי, מאין יבוא עזרו? כמובן, הרי הראש היהודי ממציא לנו פטנטים וכך, הנה, המדינה, הממשלה, ראש הממשלה והשרים הם אלו שיכסו חובותיו, הם הלא חייבים לו, נכון? מדוע הוא, מיסטר ישראלי, חייב להיות אחראי לחובותיו. יש ממשלה, קל לנגח אותה וכעת כל שנותר הוא...עליהום, בכל הכוח שכספי אתנן סעודים ופלשתינים מאפשרים לשרלטנים משונאי החינם בינינו, לקעקע את לגיטימיות הממשלה ולחייבה לפתור את הבעיות אשר מיסטר ישראלי יצרן מלכתחילה. כמובן שקיימת גם אחריות על ממשלת ישראל לפתור מצוקות דיור מסוימות ואלו קיימות כמובן, אך הרחק מצעקתה. חובתה הראשונית של הממשלה היא כלפי אלו שלעולם לא יוכלו לשמש עזר לעצמם, ואלו הם: הצבר הנזקק הגדול, והזקן התשוש והמודר בחברה. כמובן שקיימים איים של נזקקות לדיור זול מבין הצעירים (מגורים זולים לסטודנטים למשל), אך איים אלו נמצאים בפריפריה. עם ישראל אינו חייב דבר למוחי רוטשילד אשר אינם מוכנים להזיז אחוריהם שני מטרים מתל אביב. דור ההורים, טוענים הם, יכול היה להגיע לדירה משלו בקלות יחסית. פתפותי ביצים. דור ההורים לא יצא למסעות בני מחצית השנה ואף שנה ברחבי העולם לאחר השירות הצבאי תוך שימוש בכספי העתיד. דור ההורים לא שיחת כספו על פלזמות, מחשבים, לפטופים, סלולרים, מכוניות נוצצות, סמים ומשקאות משכרים, ולכן יכול היה להגיע לדירה, באשר דור ההורים שלנו ידע לחסוך כספו עבור העתיד בעוד הדור העכשווי משחת כספו ועתידו לריק.