להיאבק בחמדנות בעלי הבתים ולא בממשלה

אולם אני מתקשה להיות חלק ממחאת הדיור, לא בשל העובדה שהתביעות לא צודקות, ולא בשל העובדה שהיא פוליטית (ועוד איך!) אלא בשל שתי סיבות. ראשונה בהן היא העובדה שאני מתרשם כי דווקא הממשלה הנוכחית פועלת לטובת פתרון הבעיה יותר מכל ממשלות העבר, ועל כן נראה לי כי מדובר בפופליזם, וברצון לפתור בעיה של שנים בהחלטות חפוזות ולא נכונות. אך בעיקר בשל העובדה שמחאה אמיתית בענייני צדקה ומשפט היא כאשר אנשים נאבקים על זכויותיהם של אחרים, ולא כאשר הם נאבקים על רצונם בפתרון בעיותיהם. לגיטימי מאוד שאדם יילחם על הזכויות של עצמו, אולם לא הייתי מכנה זאת מחאה חברתית של ממש. כאשר אנחנו נלחמים על זכויות עובדי קבלן, שומרי קניונים, נגישות לבעלי מוגבליות וכדומה - זו מחאה חברתית, וכאן ראוי מאוד שעולם הרבנות יטול חלק בראש. כאשר מדובר במחאת הדיור - זה עניין שונה לחלוטין. גם לי יש ילדים שאין לי פתרון דיור עבורם, וזה לא נקרא מאבק על צדק חברתי, אלא על זכויות, שכאמור - הוא לגיטימי, אולם לא שם אני מצפה למצוא את עולם הרבנות. ביסודו של דבר, מחירי הדיור הגבוהים, בעיקר בתחום השכירות, נובעים מחמדנות של בעלי בתים. בשל העובדה שאני משכיר שנים רבות (בין דירה קטנה שהייתה לנו, ובין חלקים מביתי) ומקפיד שלא להגזים במחיר השכירות אני חש שאני רשאי לומר זאת. לו המוחים על מחירי הדיור היו מפנים את טענותיהם לא רק כלפי הממשלה ופתרון הבעיה בכלי שוק, אלא כלפי חמדנות בעלי הבתים, והמפגינים בכיכר שהם בעלי בתים בעצמם היו מפחיתים את שכר הדירה המוגזם - התמונה הייתה משכנעת יותר, ואז נכון היה להצטרף; לו המפגינים היו חותמים בין השאר על עצומה שכאשר הם יהיו בעלי בתים הם יתבעו שכר דירה הוגן וסביר ולא ינצלו מצוקה של סטודנטים וזוגות צעירים - הייתה התמונה אחרת. לא זו בלבד, אלא שהמאבק הכלכלי הגדול הוא על ריכוז ההון בידי ה'טייקונים', וזה הנושא בו צריך להתמקד עתה. על כן, אני ממשיך בדרכי, לפעול למען מדינה צודקת יותר, ולהילחם על זכויות של אחרים, ועל הפיכתנו למדינה אתית יותר בנושאים רבים ומגוונים, ואת המחאה על הדיור אני מותיר לאחרים, ומקווה שיצליחו בדרכם, ובלבד שהיא לא תהיה פופוליסטית ולא תחפש אחר פתרונות מהיום למחר שבאמת לא קיימים, ובעיקר - שיפנו גם אל תיקון האדם וחמדת הממון, ויתחייבו שהם ינהגו אחרת.