איזו ממשלה אומללה

על המחאה האותנטית של אזרחי ישראל, עלו כל מיני טרמפיסטים, שמנווטים אותה לצרכיהם ולצורכי מממניהם האלמוניים, שדבר אחד מאחדם: הרצון להפיל את ממשלת נתניהו. רק אחד היה חסר בחפיסת הטרמפיסטים – אחד שהתמחה כל חייו בדיג במים עכורים, בפטפוט חסר-תוחלת, בדברים ריקים ובחמיקה מתמדת מכל עבודה. והנה הופיע הדייג המוסמך במים עכורים במסיבת עיתונאים מטולווזת, כראוי. אומר דברי הבל, מפטיר אמירות חסרות משמעות; והעיקר – נדחק למרכז הפריים: קבלו את שימון הראשון, נשיאנו הדגול! אחרי שפיתח את הגליל ואת הנגב, והקים אלפי מפעלים של ננו-אלקטרוניקה ברחבי הארץ, לא נח לרגע, והזדרז להשתתף באבלם של מיטיביו הנורווגיים (טוב. הוא חייב להם פרס, שקיבל על לא עוול בכפו), שבני הדור השני למפלגתם נטבחו בשעת הכנותיהם לסייע למשט לעזה; וקדימה דילג בקפיצת פשפש מרהיבה אל השלולית הדלוחה הבאה. וכמו דג סלמון, שחייב לשחות כדי להתקיים, גם החתרן הבלתי-נלאה כבר תר אחרי השלולית הבאה.

שר אי-ביטחוננו וסגנו הבלתי-אפשרי הודיעו, שנכשלו בניסיון לשכנע לתת עדיפות לחיילים משוחררים בתעסוקה בשירות המדינה. ויש לכולם תירוץ – אם יעדיפו את החיילים המשוחררים, זה יגרום אפליה. ומה עם האפליה, הנגרמת עקב גיוסם, הגוזל מהם שלוש שנים ועוד כמה עשרות חודשי מילואים?! זוכר את ימיי האומללים כסטודנט, העושה מילואים קרביים. משום-מה, חטיבת המילואים עודד, שבה שירתי, נקראה בשנות השבעים לשמ"פ כל שנה רק בסביבות חנוכה (ולפעמים עוד כמה פעמים במשך שנת הלימודים – תלוי בגחמות מפקדינו). ואז עוד היו טרימסטרים – שלישים – באוניברסיטה העברית, ובחנוכה היו סביבונים, סופגניות, לביבות ומבחנים. כך, הצלחתי לעבור בהצלחה את בחינת הפטור בצרפתית, למרות שלא ידעתי דבר. המדינה מתעללת בחיילי המילואים, כיוון שאין מי שייצגם (סגן-השר השר מתן וילנאי יותר גרוע מאי-ייצוג כלל). ואין פלא שזה ניכר בנכונות לשרת במילואים קרביים, או בתפקידי פיקוד. וכך אומר החכם בשרי ממשלתנו, אבוי לנו: "אנחנו כרגע עוסקים ביצירת דבר שאני לא אוהב אותו, אפליה מתקנת", אמר וילנאי. "אני לא אוהב אותו, כי אפליה מתקנת זה למגזרים חלשים; אנשי המילואים זה לא מגזר חלש. אני מרגיש אי-נוחות מכך שצריך לבנות מין כלל כזה כדי לתת מענה ראוי. אני חייב להדגיש שעד לרגע הזה, בצורה חוקית לא מצאנו מענה ראוי". דיווח עידן יוסף במחלקה ראשונה: "לדעת וילנאי, המענה הראוי האמיתי הוא על בסיס וולונטרי – בהבנה של המעסיקים ובגאווה שלהם על כך שהם מעסיקים חיילי מילואים פעילים. 'צריך להגיע למצב שחברות מתגאות בזה שמג"דים בצנחנים נמצאים אצלן בחברה, בעבודה כזאת או אחרת'". אכן, נרגעתי, יש מי שדואג למילואמיניקים. קוראים לו השר וילנאי, שהיה פעם – איך לא?! – ראש אכ"א בצבאנו הנפלא. שם – כמו עכשיו – הצטיין כדברא-רבא וברוב מעש, שלא נראה כלל. דרך אגב, הפסקתי לגמרי להתגאות בממשלה, שיש בה אלופים מהצנחנים, רבי-אלופים מסיירת מטכ"ל ועוד כל דצריך, שאינם מוכנים לעשות דבר, אלא רק לעשות לבתיהם, או לפטפט. בל נשכח, שהם דאגו היטב להשיג לאנשי הקבע שכר מדהים, שאין דוגמתו בשירות המדינה, תנאי שירות משופרים וגמלאות בגיל, שאחרים בשירות המדינה עדיין לא חולמים בו על פרישה. כמו שהייתה אומרת זקנתי, איך אתה יכול להשוות?! באמת, אי-אפשר להשוות. זכרו זאת כשהם והרמטכ"ל יבואו לזבל לכם את המוח ביום ההוקרה לחיילי המילואים.

במסעותיי בעולם, אני משתדל ללמוד כמה מלים משפת המקום – אפילו בהונגריה – כדי לתקשר עם המקומיים. קשה לי ללמוד שפות זרות, ואפילו ביידיש, שהסתובבה אי-שם סביב ילדותי, איני שולט כדבעי. לכן, שמחתי לראות, שיוסף גורי מהחוג ללימודים רוסיים וסלאוויים באוניברסיטה העברית בירולשים טרח ללקט ברכות וקללות ביידיש (לאמיר הערן גוטע בשורות. מגנס, 2004, 171 + 75 עמודים, 89 ש"ח) וגם פתגמים (אויפן שפיץ צונג. 500 יידישע שפריכווארטער. מגנס, 2006, 187 + 61 עמודים, 89 ש"ח). שני הספרים הם עבודת נמלים, שמצהילה את רוחם של הקוראים – בעיקר, כאשר הם נזקקים לברכה, או ח"ו לקללה. מפתחות (אינדקסים) מפורטים וטובים בעברית, ביידיש, באנגלית וברוסית משרתים את הקורא. נהניתי מאוד, ובירכתי את גורי ואת המו"ל, שהעשירו את ספרייתי. ואי-אפשר בלי דוגמאות (ולפני זה הקדמה לגבי קריאה: א' ביידיש הנה קמץ קטן (O) ו-ע' הנה תנועת צירה (E): שרייבען זאל מען דיר רעצעפטן (שיכתבו לך רק מרשמי תרופות). קוש א בער אונטערן פארטעך (נשק דב מתחת לסינר). קריגן זאלסט די פלאץ (שתתפוצץ!). זאלסט זיין געבענטשט וי א שבת-ליכט – ברענען פון אויבן און שמעלצן פון אונטן (שיברכו עליך כמו על נר-של-שבת – שתבער מלמעלה ותימס מלמטה). זאלסט וערן אזוי רייך אז דיין אחנהס מאן זאל זיך קיין מאל ניט זארגן ועגן פרנסה (שתהיה כל כך עשיר עד שבעלה של אלמנתך לא יצטרך חלילה לדאוג לפרנסתו). והקללה האהובה עליי במיוחד: זאלסט ואקסן וי א ציבאלע מין קאפ אין דרערד (שתגדל כמו בצל – עם הראש באדמה). ויש לה מקבילה: שתגדל כמו מנורה – תלוי הפוך וראשך בוער.

ולשם שינוי – ברכות ופתגמים:

זייט מיר און האט מיר (להתראות). זאלסט האבן נחת פון דיינע קינדער (רווה נחת מילדיך). הונדערט מיט צוואנציק יאר זאלסט לעבן (עד מאה ועשרים). יענענמס גראז איז גרינער (הדשא של השכן ירוק יותר).

הרבה מאוד כספים גובים עובדי חברת החשמל (חח"י) תמורת הזכות לספק לנו חשמל. זה נחשב לאחד ממקומות העבודה הטובים ביותר במשק, ששומר באלימות על רמת חייהם הגבוהה של עובדיו – על חשבוננו, כמובן. אלא מה?! כמותה, "מקורות" ההיסטורית, התעשיה האוורירית ועוד כמה מקומות עבודה ספורים. עיני אינה צרה בשכרם, למרות ההאמרה האדירה הצפויה במחירי החשמל, שעובדי חח"י אינם אחראים לרוב מרכיביה. פעם אפילו ניסיתי להתקבל לעבודה בחח"י – בגלל העניין בתפקיד, שהציעו לי, ולא רק בגלל הכסף הרב, שהיה מוזרם לחשבוני לו התקבלתי. אני כותב על תנאי השכר המופלגים של עובדי חח"י, כיוון שצדה את עיניי ידיעה, שהצדיקה את חששותיי: מלאי החשמל בארץ קטן עד לקו האדום, ואנחנו עומדים בפני שוקת שבורה מפני שחח"י מעלה בתפקידה, ולא פיתחה את משק החשמל, כנדרש מגידול האוכלוסין ומפיתוח המדינה. כיום הביקוש לחשמל מתקרב ל-11,000 מגה-ואט (שיא הביקוש בקיץ שעבר היה 11,530 מגה-ואט). יכולת הייצור של חברת החשמל הנה 11,800 מגה-ואט, והיא רשאית לייצר רק 10,800 מגה-ואט, עד שתקבל אישורים מתאימים ממשרדי הממשלה. בשל העתודה הזעומה, מזהיר איציק וולף בחדשות מחלקה ראשונה, "כל תקלה ביחידות ייצור יכולה להציב את המערכת בפני מחסור בחשמל ולחייב את החברה בהפסקות חשמל ברחבי הארץ, בפרקי זמן קצובים ולסירוגין". וזה קרה לא-אחת במדינות מתוקנות מאתנו. "חברת החשמל תמשיך ותעשה כל מאמץ, כדי לספק ללקוחותיה את כל הביקושים לחשמל", מסר איציק וולף בשם חברת החשמל. שמחת זקנתי בראש חוצות. מטילים, כרגיל, את הכדור הלוהט על כתפינו, כיוון שמשך הרבה זמן לא הקימו בארץ תחנת-כוח – גם בגלל שיקולים מוטעים של הגנת הסביבה. פיתוח משק החשמל – אמצעי ייצור, הולכה וגם חינוך האזרחים לצריכה נבונה – הנו, לדעתי, חובת חברת החשמל; ואם זה לא נעשה, חח"י והמשרדים הממונים על המחדל אחראים. מבלי להיות חכם במיוחד, אפשר היה לחזות, שהפסקת הספקת הגז הטבעי ממצרים תופרע, או תיפסק – בתנאי, שאינכם הלומי שלום. כל הישענות על ספק מונופוליסטי עלולה להיות מסוכנת – בעיקר, כשהיא מותנית ביחסים הקשים בין ישראל לערב. הספקת הגז הטבעי ממצרים אינה הבעיה המרכזית של משק החשמל הישראלי. גם ההזיות על הספקת חשמל ממקורות ירוקים – כמו אנרגיה מן השמש – צריכות להיות ממותנות. כנראה, לא יותר מחמישית מצריכת החשמל הלאומית יבואו לבסוף ממקורות כאלה. כלומר, צריכים להיערך לייצור מאסיווי של חשמל באמצעים המקובלים, שאינם ידידותיים לסביבה (וקשה לדבר על הספקת אנרגיה מכורים גרעיניים, שאינם מזהמים את הסביבה – לאחר האסון ביפן). אבל גם ישיבה בחום המעיק של קיצינו ללא מזגן, או בחורפינו ללא חימום, אינן נוחות לסביבה ומזיקות לאדם. מישהו צריך לקחת את ההגה, ולנווט את משק החשמל לכיוון שפוי – כיוון שחח"י דואגת, כנראה, רק לשמירה על המשכורות הגבוהות של עובדיה.

אין לי טיפת אמון בהנהגת צבאנו הכושל והמסואב – ולא מעכשיו. כאז כן עתה, מכשילה הנהגתנו הצבאית הבכירה את צה"ל בכל תחום אפשרי של הגנה על בטחון המדינה, בניהולו ובשמירה על הציוד היקר, שאנחנו קונים לו. לפני כשלושים שנה פרסמו קצינים אמריקניים, שנשלחו לקורס בצה"ל, את התרשמותם השלילית מאורחות-החיים ביחידות שביקרו בהשתלמותם ומהתנהגות הקצונה הישראלית. עיקר הביקורת בדבריהם התייחס ליחס המשפיל של הקצונה ושל המדריכים בקורס לחייליהם ולהתעלמותם מצורכי החיילים. דובר צה"ל עשה מאמץ ניכר ומוצלח להשתיק את הביקורת, שפורסמה בכתבי-עת צבאיים בארצות-הברית – כלומר, כרגיל, לאי-הפרסום לא הייתה סיבה אמיתית של פגיעה בבטחון המדינה, אלא אי-רצון של רוב הכתבים לענייני צבא לבקר את צה"ל – צנזורה עצמית. ובכל זאת, הדברים פורסמו, קצת בעזרתי, בעל המשמר עליו השלום, ועוררו חמת-זעם על הקצינים האמריקניים (שכמובן, הואשמו באנטישמיות, אלא מה?!) ועל אלכס פישמן, שפרסם את דבריהם. נזכרתי בדברי הקצינים האמריקניים כיוון שביקרו אותי על תמיכתי הבלתי-מסויגת בקובלנות התצפיתניות (הגיגים כ"ט), שקבלו על תנאי שירות בלתי-אנושיים, שמפריעים לתפקודן. חייל תמיד רעב, עייף, מת לצאת הבייתה ומיוחם – אומרת אמרה נדושה. אלא שבמשך חיי למדתי להקשיב לקובלנות – גם של "קוטרים" מקצועיים. לכן, אני משבח מעל כל גבעה רמה ובכל הזדמנות את כרמלה מנשה, היחידה המשמיעה את קולות החפ"שים. לדברי התצפיתניות נמצאו תימוכין בדוח האחרון של נציב קבילות החיילים, שפורסם בסוף חודש מאי 2011, והיו קול קורא במדבר. רק כשהחלה להישמע הזעקה (כיוון שכמה תצפיתניות הועמדו לדין לאחר שהשביתו כמחאה את עמדותיהן. נו, נו, נו, ילדות רעות), הזדרזו במטכ"ל לבדוק מה קרה. כלומר, סתם הקדיש נציב קבילות החיילים עמודים נרחבים בדוחו לבדיקת הפרשה. עתה הודיע דובר צה"ל, ישופרו תנאי השירות של התצפיתניות. סוף-כל-סוף הבינו, כנראה, מפקדיו הגרועים של צבאנו, כי עידן העבדות הסתיים מזמן, ואי-אפשר לדרוש מחיילות (וגם מחיילים) לשרת בכוננות גבוהה מבלי לתת להן תנאי שירות אנושיים. אם אין זה בלון של יחסי ציבור – חשבו על התהליך הלקוי מאוד של קבלת החלטות בצבאנו הנהדר. אשרי המאמין. אני זקן ומנוסה, זקני לבן, עיניי כבדו, ואוזניי הטרוטות שמעו הבטחות מכאן ועד הודעה חדשה. מישהו, כנראה, יעץ לרמטכ"ל ולסגנו להודיע משהו, כדי לשכך את דעת הקהל. כבר היו הרבה דברים כאלה מעולם. כפי שאומר פתגם סיני עתיק, שחיברתי לפני כמה עשרות שנים: "תדע כל אם עברייה, כי הפקירה את חיי בניה, בנותיה ויקיריה בידי מפקדים בלתי-ראויים בעליל, ותירא מאוד". הלוואי שאתבדה.

חוסר הסקרנות של התקשורת הישראלית מדהים. היא אינה שואלת שאלות מיותרות – כמו איך נכנסו 400,000 איש לכיכר מלכי ישראל? איך השתתפו עשרות אלפים בעצרת בכיכר כה צרת-ממדים כמו כיכר מוזיאון תל אביב? מי הם דַבָרי המחאה? מי מממן את מחאתם? את השיטה, כנראה, אי-אפשר להחליף, כי הבטיחה את חסינות המדינה למשבר הכלכלי העולמי. כפי שאמר, לדאבון-לב מארגני המחאה, פרופ' סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל וכלכלן מוערך, לקומוניזם לא נחזור! לכן, יוזמי המחאה ומממניה יתאכזבו, והמחאה תתפוגג לאטה; וחבל. עשרות אלפים, שקיוו, יתפזרו – כמו במחאות קודמות – ויבינו, שזו מדינה אוכלת יושביה, ואיש לאוהליך ישראל – בדיוק מה שהעלית צריכה כדי להמשיך לעושקנו. ושוב יעזבו צעירים ממורמרים וריאליסטיים (ריאליסט הוא אופטימיסט בעל ניסיון) את הארץ. כבר כיום מאיימת זליגת המוחות על קיומנו. ושוב ירתח סיר הלחץ; וחוזר חלילה – עד שתקרה תקלה, וסיר הלחץ יתפוצץ.