כאשר בוחנים את המדינות המקיפות אותנו, מתקבל רושם ברור שעמיהן מאסו ברודנים ששלטו בהם עשרות שנים והם החלו לשרטט את עתידם במו ידיהם, גם אם עקב כך מדממות אצבעותיהם. אך העמים הללו אינם עשויים "מעור אחד". הם מפולגים בין אלה הרואים בדמוקרטיה בסגנון המודרני המערבי את מחוז חפצם, ובין אלה המושכים את העגלה לכיוון המסורתי והאיסלאמי. מכיוון שהסכמה על הכיוון מצריכה בשלות אזרחית ומנגנונים חברתיים ופוליטיים לניהול סכסוכים - שני מרכיבים הנעדרים בחברות הללו - יש סיכוי גדול שהן תיכנסנה לתקופה של אי-יציבות, מאבקים פנימיים ואולי אף הידרדרות לאלימות, כפי שקרה בעירק אחרי 2003.
המאבקים בין הגורמים המודרניים ובין אלו האיסלאמיסטים אינם חדשים, וחשוב להבין איך, היכן ומתי משתלטת אידיאולוגיה איסלאמית על מדינה.
אפשרות אחת היא הפיכה צבאית אלימה, כמו שראינו באירן בתחילת 1979, שבה קבוצה של חכמי דת, שבראשה עמד איאתוללה ח'ומייני, השליטה על אירן את שיטת "שלטון איש הדת" ה"מחובר" ליושב במרומים, ולכן אינו יכול לטעות והחלטותיו הן הנכונות ביותר, גם אם הן נוגעות לניהול משק החשמל או לייצוא כותנה. העולם האיסלאמי לא קיבל את שיטת השלטון הזו, המצומצמת לחלק מהשיעה, ועד היום אירן היא המדינה היחידה שבה ראש המדינה אמור להיות איש דת. ייתכן כי בלבנון יחליט חסן נסראללה יום אחד כי הוא משליט על ארץ הארזים את "שלטון איש הדת", כלומר את עצמו, ויותיר לאחרים - לנוצרים, לדרוזים ולסונים - את הברירה לחיות תחת חסותו כ"אהל ד'ימה" (בני חסות) או להגר. ייתכן כי הנוצרים המרונים יחליטו אז לפרק את המדינה ולהקים מדינה נוצרית באזור הר צנין, אבל מדינה זו לא תשרוד, אם העולם לא יחוש לסייע לה לעמוד מול חיזבאללה, שיקים מדינה דמויית אירן על גבולנו הצפוני. גם השתלטות חמאס על עזה ביוני 2007 יכולה להיחשב כהשתלטות איסלאמית אלימה, אך במקרה זה אין לשכוח, כי שנה וחצי קודם לכך זכתה תנועת חמאס בבחירות פסבדו-דמוקרטיות ברוב המושבים של המועצה המחוקקת הפלשתינית.
האפשרות האחרת להשתלטות האיסלאם היא באמצעות הריבוי הטבעי והצבעה בקלפי, כפי שקרה בטורקיה. מזה שנות דור שמדינה זו "חוזרת בתשובה" אל האיסלאם, בעיקר על-ידי ריבוי טבעי גבוה של המגזרים הדתיים, לעומת ירידה דמוגרפית של מגזרים חילוניים וליברליים, חניכי מוסטפא כמאל, "אטאטורק" ("אבי הטורקים"), שהחל משלהי 1923 השליט בכוח הזרוע על המדינה אג'נדה חילונית, שכללה סגירת מוסדות דת, סגירת בתי דין שרעיים, פירוק מדרסות איסלאמיות, הרס מסגדים, שינוי הכתב הערבי ללטיני והשוואת מעמד נשים לזה של גברים בכל דבר ועניין. כפיית החילוניות הצליחה בעיקר בערים, שכן בהן יש מוסדות שלטון, משטרה, בתי ספר ואוניברסיטאות, ובהן גם הגיעה ידו של אטאטורק לכל פינה ואדם. אחת התוצאות של התרבות המערבית שהושלטה על טורקיה הייתה ירידה דמוגרפית של המגזרים החילוניים, בשל העובדה שנשים זכו להשכלה גבוהה, פיתחו קריירה מקצועית, נישאו בגיל גבוה ומספר ילדיהן נמוך כמו בכל עיר בעולם המפותח. לעומת זאת, הכפר בטורקיה נשאר מסורתי ודתי, המשיך לקיים משפחות פוליגמיות ולהעמיד צאצאים רבים. מאז שנכנס לכפר מיכון חקלאי, היגרו רבים מהכפר לשכונות עוני בשולי העיר, והביאו עמם את המסורת והדת. מגזרים מסורתיים גדלים והולכים אלה הם שהעלו לשלטון באופן דמוקרטי את המפלגה האיסלאמית, הדוחקת לשוליים את המגמות המודרניסטיות שהשליט מוסטפא כמאל על המדינה, ומשליטה במקומן את האיסלאם. כיסוי הראש לנשים הפך למותר בכל המוסדות הממשלתיים, בתי קזינו נסגרו כי ההימורים אסורים באיסלאם, ומדיניות החוץ של טורקיה מייצגת את החשיבה האיסלאמית יותר מכל דבר אחר: כשבשאר אסד - העלאווי, הכופר - שהיה חבר טוב מאוד של
ארדואן עד מארס האחרון, החל לטבוח במוסלמים, ראה אותו ארדואן האיסלאמיסט בדיוק כמו שראה את ישראל בימי "
עופרת יצוקה" בעזה. מובן שיחסו החם של ארדואן למוסלמים בעזה אינו דומה ליחסו למוסלמים הכורדים המתגוררים בדרום מזרח טורקיה, שאותם הוא טובח ללא רחם, כל אימת שהם מדברים על "שחרור" מהעול הטורקי.
לא מסוגלים לייצר אוכל מאוויר
במסגרת התאסלמותה של טורקיה, הצליחה מפלגתה האיסלאמית לעקור את שיניהם של כלבי השמירה על החילוניות: מערכת המשפט והצבא. לפני כשנה וחצי הצליח ארדואן להעביר משאל עם שהחליט - בין השאר - על רפורמה במינוי שופטים, המאפשרת לפרלמנט בעל הרוב האיסלאמיסטי להשפיע על זהות השופטים ועל מגמותיהם השיפוטיות, ובכך החל תהליך הפיכתה של מערכת המשפט לידידותית לאיסלאם. בצבא, מאז שכוננה ממשלת ארדואן הראשונה בשנת 2002, הוחלפה מרבית הקצונה בקצינים בעלי נטייה איסלאמית, "משלנו", ובשנה האחרונה מתקיים משפט ראווה לכ-200 קצינים, ביניהם בכירים, על ניסיון לכאורה לבצע מהפכה צבאית נגד השלטון האיסלאמי. ב-29 ביולי התפטר הרמטכ"ל של צבא טורקיה יחד עם מפקדי זרועות היבשה, האוויר והים, התפטרות המחזקת את מעמד הממשלה כממונה על הצבא. הסיכוי שהצבא יעשה כיום משהו נגד המערכת הפוליטית האיסלאמית הוא אפסי, למרות שעל-פי החוקה הטורקית, אמור הצבא לשמור על חילוניותה של המדינה.
גם במדינות אחרות מקימים האיסלאמיסטים מפלגות ומשתתפים בבחירות ככל מפלגה אחרת, בתקווה להצליח כמו המפלגה האיסלאמית בטורקיה. תנועת חמאס זכתה ברוב במועצה המחוקקת הפלשתינית בבחירות שהתקיימו בינואר 2006, וכיום מתכוננות המפלגות האיסלאמיות במצרים ובתוניסיה ליום הבחירות הממשמש ובא. חשוב לציין כי יש כרגע במצרים חמש מפלגות איסלאמיות שיצאו מתנועת "האחים המוסלמים", אך עובדה זו אינה אמורה להפתיע אותנו רק משום שאיננו מסוגלים להבחין בהבדלים שביניהן.
עד לאחרונה במצרים ובתוניסיה אסור היה להקים מפלגות בעלות אופי דתי, כיוון שנשיאיהן ראו באיסלאם הפוליטי איום וחשבו כי אפשר להשיב את השד האיסלאמיסטי חזקה לבקבוק ולזרוק אותו לים. עתה, משסולקו נשיאי שתי המדינות הללו, נפתחה הדרך בפני התנועות האיסלאמיות להתמודד על קולו של הבוחר. ללא ספק, בעתיד יהיה משקל לא קטן לתנועות האיסלאמיות, וכוחן יעלה ככל שהמדינה תתפקד פחות טוב. שכן האיסלאם תמיד היה המפלט של הציבור, לאחר שכל האלטרנטיבות קרסו: הלאומיות, הסוציאליזם, הקומוניזם, הליברליזם, הדמוקרטיה - ש"כיכבו" במשך תקופה מסוימת בכמה מקומות בעולם הערבי. אלא שכל האידיאולוגיות הללו יובאו מאירופה, אינן "תוצרת מקומית", ולכן לא יכלו לספק את הסחורה לאורך זמן. רק האיסלאם הוא יציר המזרח, תורה מקומית אותנטית, ולכן נחשב לְרשת הביטחון של החברות המזרח תיכוניות. הסיסמה הבסיסית של "האחים המוסלמים" היא: "האיסלאם הוא הפתרון (לכל בעיותינו), אללה הוא היעד שלנו, הקוראן הוא החוקה שלנו, מוחמד הוא הדוגמה עבורנו, והמוות למען אללה הוא תקוותנו".
מדינה לכל שבט
אלא שגם שלטון "האחים המוסלמים" אינו מביא את הפתרון, כי גם הם אינם מסוגלים לייצר אוכל מאוויר, ועד היום, מדינות שבהן שולטת השריעה האיסלאמית - אירן, סעודיה, עזה, אפגניסטן של ימי הטליבאן עד סוף 2001 - לא הראו ביצועים חיוביים במה שנוגע לזכויות אדם, חירויות פוליטיות, זכויות מיעוטים, זכויות נשים,
חופש הביטוי, חופש ההתארגנות ושאר המרכיבים של מערכת פוליטית וחברתית הגונה שאותה מקבל הציבור כלגיטימית וכרצויה. תנועות איסלאמיות, ובפרט אלו שמנעמי השלטון מצויים בידיהן, נוטות להיכנס לוויכוחים אינסופיים על כל "קוצו של יוד" ולסכסוכים פנימיים על "חלוקת העוגה" השלטונית, שלפעמים גולשים לעניינים אישיים. לכן, לאחר תקופת שלטון מסוימת, מתברר כי גם האיסלאם אינו יכול להניב את הפירות המקווים, ואז מחפשים דרך אחרת שגם היא תעלה על שרטון וחוזר חלילה.
יש המנסים איסלאם קיצוני יותר, כמו הקבוצות הסלפיות הקיצוניות ("הג'יהאד העולמי") שאל-קאעידה ובן-לאדן משמשים להן דוגמה. הן רואות בג'יהאד נגד המערב את הדרך להצלת העולם האיסלאמי, אך למרות שלא כולן הגיעו לשלב המעשי של הג'יהאד נגד ארה"ב, לשלטונות המקומיים הן עושות צרות לא קטנות, ולכן המשטרים נאבקים בהן, בדרך כלל בברוטליות. כתוצאה מכך, מחפשות קבוצות אלו מקומות שבהם אין דין ואין דיין, כדי להסתתר בהם ולפעול מתוכם. כך, למשל, בסיני מסתובבות כמה קבוצות של "ג'יהאד עולמי" שלפני שבועיים תקפו את משטרת אלעריש. בלוב, באזור שבשליטת המורדים, ובמדינות כמו תימן, עירק, אפגניסטן, פקיסטן, ניגריה, סומליה ומאוריטניה - אין שלטון אפקטיבי, ובשטחיהן פועלות קבוצות "ג'יהאד עולמי" החוטפות תיירים מערביים, רוצחות אנשי ביטחון ופקידי ממשלה מקומיים ומשגרות פיגועי רחוב.
לסיכום: התמורות בעולם הערבי מביאות לפריחת אידיאולוגיות רבות, כולל זו האיסלאמית העלולה לגלוש לאלימות ג'יהאדיסטית. כישלונן של תנועות אלה מוכיח שוב את מה שאני טוען זמן רב: השיטה היחידה המסוגלת להביא שקט ושלווה למזרח התיכון היא זו המבוססת על השבטיות ועל "תרבות השבט", שבה מוקצית מדינה נפרדת לכל שבט, נוסח אמירויות המפרץ. רק פרדיגמה זו מתאימה באופן הטוב ביותר לרוח המזה"ת, ולכן רק היא יכולה להביא מזור לתחלואיו. יש לכך ביטוי יפה בקוראן, בפסוק האומר: "אללה לא משנה את מה שבליבות האנשים, אם הם לא משנים זאת בעצמם". ומכיוון שהשבטיות שבליבות האנשים היא הגורם החזק ביותר, אין דרך לייצב את המזה"ת, אלא זו המתבססת עליה. הסוציולוגיה חזקה יותר מכל אידיאולוגיה.