כאחד המאפיינים המובהקים של תרבות האינטרנט, נועד הטוקבק, מעצם טבעו, לממש את חופש הביטוי ולאפשר לגולש להגיב על מה שנכתב. אלא שמעבר לזכות הבעת הדעה הפרטית, משמש הטוקבק גם כאמצעי רב-השפעה על דעת הקהל. הצרה היא שלא מעט טוקבקיסטים מנצלים את הזכות הזאת לרעה, כשהם מבכרים להתבצר מאחורי חומה עבה של אנונימיות. הדברים אמורים בתגובות העוברות את גבולות הטעם הטוב והמתבטאות בניבול-פה או בהסתה של ממש. בתור שכאלה משמשת להן האנונימיות כסות נוחה מאין כמוה לערוותם המילולית ובד בבד נותנת גם דרור ליצרים האפלים שמקננים בקרבם.

ביטוי ושיסוי

אלא שחופש הביטוי איננו גם חופש השיסוי ויש למצוא את שביל הזהב ביניהם. אם אכן מבקש הגולש לטקבק את אשר עם ליבו - תוטל עליו חובתו של תנאי-בל-יעבור: לחשוף את זהותו המלאה. אחרי ככלות הכל, דבריו הנועזים-חצופים אינם יכולים לעלות בקנה אחד עם מוגות-ליבו של גנב בלילה. בד-בבד יוטל על האתר לאמת את זהותו האמיתית של הגולש, כדי למנוע ממנו לעבוד על כולם בעיניים.

אימות

בשחר-עבודתי כחבר מערכת ידיעות אחרונות הוטל עלי, בין השאר, לערוך את מדור המכתבים בעיתון. מחשב לא היה אז, עדיין, ואת מקומו של הטוקבק מילא המכתב. מדי יום הגיעו למערכת מאות של תגובות, ולפחות כל חמישית שבהן נשאה בקשה, בדחילו ורחימו, להישאר, עם הפרסום, בעילום-שם מוחלט. כל הבקשות כובדו במלואן, אבל הותנו בתנאי ברור: חשיפת שמו שם הכותב, מענו ומספר הטלפון שלו. בסופו של דבר זכה כל מכתב "אנונימי" כזה לפרסום, אבל רק לאחר שדאגתי לברר מיהו זה שעומד מאחוריו. עם הפרסום בעיתון צוין, במפורש, כי שמו של בעליו ומענו שמורים במערכת, לכל צרה שלא תבוא. בדרך זו יכול היה כותב המכתב, כמו גם העיתון עצמו, ליהנות משני העולמות כאחד. זו אף הדרך שבה אמור אתר האינטרנט לפעול. רק באמצעותה הוא יצליח לקדש את חופש הביטוי וגם לשמור על מגבלות החוק המובנות.