מערכת המשפט עומדת על-סף משבר, בית המשפט העליון לא עומד בעומס, יש הצעות ואולי אפילו החלטות על צמצום זכות העמידה בבג"צ, הקמת בית משפט נוסף לערעורים, גם כל שאר הערכאות מתחתיו כורעות תחת הנטל, ונראה כי צריך הרבה לעשות על-מנת לשפר. ולא ברור מהיכן יביאו את הכסף כאשר אנו הולכים בכלל לכיוון אחר, לכיוון של צדק חברתי.
לכן, את הפתרונות חייבים למצוא באמצעות התייעלות, ולא על-ידי הזרמת כסף חברתי, תוך פגיעה בתקציבי האוהלים והעגלות.
יש גוף שנעשה לטעמי יותר ויותר מיותר, באשר בג"צ גונב לו את ההצגות עם הרייטינג הגבוה, בית הדין הארצי לעבודה.
לפחות בשני סכסוכי העבודה המאד מתוקשרים לאחרונה, סכסוך הפרקליטים וסכסוך הרופאים, נכנס בית המשפט העליון בנעלי בית הדין הארצי לעבודה על-מנת לפתור את הבעיה.
כנראה שהקונצפט של בתי הדין לעבודה, עם שילוב של נציגי ציבור בקרב השופטים, ועם תורת הפעלה ייחודית לשוק העבודה, הוא לא תקין, וחייבים קונצפט אחר, קונצפט האומר ששופטי בית המשפט העליון הם אלה המוכשרים והמנוסים לפתור סכסוכי עבודה, לפחות את המתוקשרים שבהם.
אממא בית המשפט העליון מאד עמוס, והעברת התיקים הכבדים מהעבודה לעליון משביתה את העבודה ממלאכתה מחד, ומעמיסה את העליון עוד יותר, מאידך.
ולכן נדרש ללא כל ספק השינוי הארגוני הבא:
ביטול בית הדין הארצי לעבודה, באופן שיהווה חיסכון משמעותי במנהלה וכלליות, פינוי תקני השיפוט, והעברת כל תקני השיפוט לבית המשפט העליון. כל זאת על-מנת להתגבר על הפיגורים, ועל-מנת לעסוק בכל עיסוקי בית הדין הארצי לעבודה.
אם בית המשפט העליון אכן יעיל יותר בפתרון סכסוכי עבודה, העבודה גם תתייעל וייחסך זמן נטו, אם לא אז אכלנו אותה.
את בתי הדין האזוריים ניתן אולי להשאיר על-כנם, יתרונם הגדול הוא בהיותם נגישים מאד לעובדים מן המניין, אך אולי גם אותם ניתן יהיה לצמצם, על-מנת להעביר את מרכז הכובד של הדיונים בתחום העבודה, לבתי משפט רגילים.
אינני יודע כיצד נוהג בית המשפט העליון בענייני משפחה, ובעניינים רבניים, אך אם גם שם הוא לוקח אליו לפתרון את בעיות מורכבות, אפשר להגדיל משמעותית את החיסכון, על-ידי ביטול שני מוסדות אלה גם כן.