לעת זמן מוצאי שבת, / בטלוויזיה – זמן מבט, ההמונים, בַּהַפְגָנָה / שבכיכר המדינה. מה מתנשא ומנוכר / מן הבוטיקים סְבִיב-כיכר?! נִקְבָּצוּ בככר לזעוק / אנשי הַמַּר וְהַמָּצוֹק¹. במרפסות שבהיקף – / קְהַל סקרנים שם התאסף, שהם, על-פי אמות מידה, / אנשי שַׁמְנָהּ וְהַסָּלְתָּהּ, שלמראה ה"חגיגה" / אֶתְמַהּ, היש בם אהדה? עיני פקוחות, אזני כרויות / אל הכרזות והקריאות; שואל אני עצמי בעצב: / "על מה יצא גאה הקצף?" והעובדה שמתבררת – / הרשימה אינה נגמרת: יש טענות ורינונים / מכל תחומים של החיים. אין תחום בו השלטון החמיץ / הפגן שרירות ולב עריץ. כיצד הגענו עד הלום / שכמו כבר לא נותר מתום? מזה כשש-עשרה שנה / שהמשטר כאן השתנה. עת נְתָנְהָאוּזֶן האביר / הפך להיות מנהיג בכיר הנהיג פה מציאות/דמיון / שמזכירה את הַבָּרוֹן³: הממשלה, היא לעצמה – / צריכה לדאוג לקיומה. ככל שתעשה פחות / כך תימנע היא מצרות. ומה שאי-אפשר לפתור? / יהיו עוד ממשלות בַּתּוֹר... והאזרח? הוא לנפשו, / אם לא מצליח – זָבָּשׁ"וֹ! מובן שבעלי ממון / חיש השתלטו על שוק ההון; מֶמְּשָׁל בָּם בחיבה מביט / מֵפִיחַ בם רוח גַבִּית. אלא, מֵאִידָךְ, האזרח, / הולך, גֵּווֹ נִכְפָּף וְשָׁח, כי גם פוגעים לו בכבוד / וגם סבורים שהוא אידיוט. וכשנחשול המחאה / הלך גָּבַר, הלך גָּאָה, כמו הַבָּרוֹן המקורי: / ביבי תָּמַהּ, על מה הַמְּרִי? הן שיטתו המופלאה / כמעט מומשה כבר בִּמְלֹאָהּ, אותה עולם כולו הִלֵּל – / איך מעזים לו לקלקל? זכרו, בָּרוֹן המקורי, / את מָחַלַת סוּסוֹ הִבְרִיא בכך, שֶׁמְּנַת בַּג היומית / כל יום גָּרַע, כל יום הִפְחִית. אכן, הסוס כמעט הִבְרִיא / מן הַחֹלִי המקורי. כשלא קיבל מזון יותר – / קפץ הַלָּה, והתפגר... על בֶּהֱמַת הרכיבה / אמר ברון: "כְּפִיּוּת טובה! כשמחלתו כמעט רִפֵּאתִי / קפץ והתפגר, הַפֶּתִי". וּבַרוֹנֵנּוּ המקומי / כזאת רצה עֲשׂוֹת – למי? על-פי עצות החרטומים, / קהל יועציו האטומים, צבור שכירים, היה שוקד, / כאן לְהֵשִׂים למס עובד. הנה, עוד מעשה קרה / שהוא ניצל בו מצרה: מצא עצמו בין מְצָרִים: / אִיְּמוּ עליו שני יצורים – אריה ענק, מזה-רעב, / תמסח תָּאֵב – מצד הגב. אריה עָרוּךְ כבר לזינוק / והתמסח – לועו פָּהוּק... אריה רעב זינק עליו, / אך הוא – נרתע לאחוריו בִּמְעוֹף אריה עליו פָּסַח, / הַיְשֵׁר אל לוע התמסח". ונתנהאוזן – כך עושה, / את בְּנֵי פְּלֻגְתָּא לו – זה בזה הוא מסכסך, והוא עכשיו – / רוחץ לו בנקיון כפיו. ישנן עוד שפע דוגמאות / של השוואות משכנעות... כשמכל שְׂדֵרוֹת העם / עולה, גובר, ריטון נִזְעָם – יש זועקים על חוסר צֶדֶק, / אך זה נִרְחָב יותר, זה סֶדֶק! סדק פָּעוּר – כְּמוֹתוֹ כְּשֶׁבֶר / פָּרוּץ לכל כִּוּוּן וָעֵבֶר. נתנהאוזן, כל משבר, / בפתרונות קסמים פותר. כמו קוסם, בְּמִצְנָפְתוֹ – / תמיד יש תושייה איתו. הפעם את עצמו פָּדָה / בהקימו עוד וַעֲדָה. אחרי זה? – לָמָּה הֶסְבֵּרִים? / יש לו את "חוק ההסדרים"!!! אמנם יֶשְׁנוֹ הַמִּתְנַבֵּא / כי די בְּמִמְטְרֵי יוֹרֶה – כדי גָּרֵש מִתְאָהֲלִים / לבית אִמָּם, יבש, חמים. ומכל זו המהומה / לא תִּוָּתֵר, לא מאומה. אך יש סבורים, בין ידידי – / גשר אחד רחוק מדי, הפליגה אטימות שלטון, / וכבר עָלְתָה עֲלֵי שִׂרְטוֹן. רבים הַמְּטִילִים סָפֵק / אם נתנהאוזן יתנתק מן הדוקטרינות שעכשיו / רב-קסם מהלכות עליו, ושחדרו לו, כנראה / כבר אל לִבַּת ה-דנ"א? אם תִּמָּשֵׁךְ המחאה? / תִּרְגַע? או שֶׁתְּהֵא גּוֹאָה? האם יסלים זה הָעִמּוּת / ואף יפנה לאלימות? אפשר מאוד, כי הפרטה, / אינה פסולה כלל, כשיטה,

במיוחד, לו הוכללה / גם הפרטת ראש-ממשלה.