פרשת ההתפטרות של בכירי ערוץ 10 בעקבות ההתנצלות שנכפתה עליהם, לטענתם, על-ידי בעלי הערוץ לבעל החינמון ישראל היום
שלדון אדלסון, עוררה מחדש את הסוגייה של בעלי הון שקונים עיתונים וערוצי טלוויזיה ומנסים להשפיע דרכם ובאמצעותם על דעת הקהל ותקשורת ההמונים. מדובר בסוגייה עקרונית ביותר, שהיא לב ליבה של עיתונות חופשית במדינה דמוקרטית.
אין ויכוח על כך שעיתונות חופשית, דיווח, סיקור אובייקטיבי, הבאת ידיעות ועובדות, ויהיו כואבות ומרגיזות ככל שיהיו - הם המטרה העיקרית של העיתונות והתקשורת. בשורה ארוכה של פסקי דין תקדימיים קבע בית המשפט העליון את העקרונות, את המסגרת המחייבת שצריכה לפעול בנושא העיתונות. ולמרות השחיקה שהייתה בעקרונות משך השנים, הליבה של הפסיקה ומשמעותה קיימות, חיות ומחייבות עד ימים אלה.
זה החל בפסק הדין "קול העם" שניתן על-ידי הנשיא אגרנט, שלא הסכים לסמכות הבלעדית הקיצונית של שר הפנים לסגור
עיתון ופסל את החלטתו (1953). זה המשיך עם פסיקותיו של הנשיא ברק - התיק "יוניברסל סטודיוס" שהפך החלטת המועצה לצנזורה על סרטים ומחזות בפרשת "אבנרי נ'
שפירא" כשהותיר פרסום הספר למרות החשש של דיבה. וכן בפרשת שניצר, כשפסל החלטה של הצנזור הצבאי (1988).
עינינו הרואות שהעקרונות היסודיים האלה, עוגנו ונטמעו בתקשורת הישראלית משך השנים ובאים לידי ביטוי ביום-יום. אז נכון שיש שחיקה ופיחות, יש לחצים, יש התערבויות מלמעלה, יש שיקולים מסחריים שלפעמים עדיפים משיקולים מקצועיים, אבל אלה הם החיים השוטפים. צריך לזכור היטב - עיתון או כלי תקשורת אלקטרוני הוא גם עסק מסחרי, הוא מעסיק מאות אנשים ומפרנס אלפי משפחות. אסור לזלזל בפן הזה של המבט על העיתונות.
העיתון, התקשורת, ניזונים מפרסומות, מרייטינג שמביא קהל שמביא פרסומות ישירות ועקיפות שמממנות את העיתון. זה חיובי, זה לא פסול וזה אפשרי. לכן הטענות שיש תוכניות רדודות, יש יותר מדי ספורט או כתבות על רכילות, נשים, אופנה וכולי, הן תוצאה של היצע וביקוש, שמביא רייטינג, שמביא כסף ופרנסה. זה לא ריאלי לחשוב שתקשורת יכולה לחיות מעקרונות אוניברסליים ויהיו יפים ככל שייראו. המציאות, רמת הקהל, מכתיבה מהלכים עסקיים, והתקשורת היא גם עסק.
עיתונות ותקשורת אובייקטיבית, להערכתי - אין כזאת בנמצא. אין בכך פגם לטעמי, כל עוד העיתון ייצא באומץ ובגילוי ויצהיר על נטייתו הפוליטית, החברתית והכלכלית. הבעיה מתחילה כשהעיתונים מפחדים לעשות את הצעד המתבקש של גילוי נאות, ומנסים לשחק אובייקטיביים וזה לא הולך.
הארץ,
מעריב,
ידיעות אחרונות וישראל היום הם עיתונים עם נטיות פוליטיות ומעורבות פוליטית שבאה לידי ביטוי כל יום, ובמיוחד בעת בחירות או פריימריז. ראה הנטיות ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות הכתובה לגבי הפריימריז בעבודה והנטייה למועמדים כמו
שלי יחימוביץ' ו
עמיר פרץ, למשל ב
עיתון הארץ.
האם זכותו של בעל עיתון להתערב, להשפיע ולהכריע? לדעתי כן, אבל במידה מוגבלת, מבוקרת, תוך שמירה על קווי-מתאר של עקרונות העיתונות שנקבעו על-ידי בית המשפט העליון. עלינו לזכור - טייקון שקונה עיתון או תחנת טלוויזיה הופך לא רק לבעלים אלא גם לבעל נכס פרטי, שמותר לו לעשות בו ולשלוט בו על-פי השקפתו, אמונתו ודעותיו הפוליטיות. כך לדעתי יכול בעל עיתון להחליט שמגמת העיתון תהיה דתית-לאומית או שיוקדש כולו לשירה ולספרות, או לספורט, או למיזוג של סיקור עובדות עם כלכלה בלבד.
האם יכול בית המשפט או לחץ ציבורי להתערב בתכנים אלה, במידה שהם עומדים בסטנדרטים הנדרשים? לא. האם יכול בית משפט להתערב בניהול של רכוש פרטי, כל עוד שומרים על החוק והדין המתאים? לא. לכן יכול בעל עיתון גם להתערב במידה סבירה וגלויה בנטיית העיתון, בפרשנות, מבלי לעוות עובדות, לשנות, להמציא או לכפות דעות לא מקובלות.
עיתונות חופשית פועלת לשני הכיוונים, כלומר: מי שלא מקובל עליו לעבוד בכלי תקשורת בעל נטייה מסוימת חופשי להתפטר, אך כפי שאמרתי לעיל, בתנאי שהעיתון מכריז בגלוי על נטייתו ולא מנסה להוליך שולל.
ועכשיו לפן נוסף של התקשורת -
בעלות של טייקונים שאינם אזרחי ישראל לדעתי, הדבר פסול, מסוכן מבחינה ביטחונית וחברתית, ויש לאסור ולהגביל זאת בחקיקה ברורה. העיקרון שאני דוגל בו הוא עיתונות עברית רק בבעלות ישראלית.
מתן חופש עסקי וחוקי לקניית עיתונים או כלי תקשורת אלקטרוניים, לאנשים שהם לא אזרחי ישראל, טמון בו סכנה של חיסול העיתונות הישראלית והשלכות שליליות חברתיות וביטחוניות של השתלטות זרה לא מבוקרת ומסוכנת למדינה. הסוגייה של החינמון "ישראל היום" היא הזרז שצריך לעורר אותנו לקבלת חקיקה ברורה בנושא זה. לכן הצעת החוק שהוצעה בנושא זה בכנסת, היא במקומה ובעיתוי המתאים.
לדעתי, יש לקבוע מפורשות בחוק שבעלות על עיתון או כלי תקשורת אלקטרוני או כל כלי תקשורת או ביטוי אחר כמו אינטרנט, טוויטר, פייסבוק - יכולה להיות רק בידי ידיים של אזרח ישראלי ברוב מכריע של 51% מינימום במניות אותו אמצעי. כמובן שאפשר לאפשר ליהודים מהתפוצות או לחברות שאינן מסכנות את המדינה, להיות שותפים עסקיים במגבלות הביקורת והדין.
לסיכום - אנו רוצים ומצפים לעיתונות מקצועית, מיומנת, אובייקטיבית, מסקרת אירועים ולא יוצרת אירועים כדי לסקר אותם. אנו רוצים מידע עדכני, מהיר ומהימן, גם אם מרגיז, מעצבן ומסוכן, על-ידי עיתונאים בעלי אותן תכונות.