יום הכיפורים, היום הקדוש ביותר בלוח השנה שלנו חל השנה בשבת, שתי הקדושות נפגשות ומעניקות לנו הזדמנות להעצים את חווית הקדושה של היום המיוחד הזה. ההבדל בין שתי הקדושות הוא במקורן; קדושת השבת נקבעה מלמעלה [בראשית ב']: [ג] וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת-יוֹם הַשְּׁבִיעִי, וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ: כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל-מְלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת. וקדושת יום הכיפורים נקבעת למטה, על-ידי בית-דין, שכן היום בו חל עשירי בתשרי בלוח השנה הוא תוצאה של קביעת ראש חודש על-ידי בית-דין, שלהם נתונה הסמכות לקדש חודשים. יוצא שכאשר חל יום הכיפורים בשבת, מתאחדות שתי הקדושות, קדושת השבת המוכתבת מלמעלה עם קדושת יום הכיפורים שנקבעת למטה. וכאמור, מפגש זה, שאגב הוא מתחולל זו השנה השנייה ברציפות, מעניק לנו הזדמנות ייחודית שכדאי לנצל.
ננסה להבין מה זה אומר: כידוע, יום הכיפורים אצלנו הוא שיאו של תהליך תשובה ליחיד ולכלל, תהליך שמתחיל בראש חודש אלול ונמשך עד שמגיע לשיאו ביום הכיפורים. אמרנו 'תשובה' וצריכים להבין שתשובה היא תהליך נפשי של תנועה מלמטה למעלה; ידוע הרמז ש'אלול' זה ראשי תיבות [שיר השירים ו'] [ג] אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי. הדוד זה הקב"ה, למעלה עד אין קץ, והדרך להתחבר אליו היא (קודם) אני לדודי (ואחר כך) דודי לי, מלמטה למעלה. הסדר הזה הוא הפוך מהסדר שהיה ביציאת מצרים ועד מתן תורה, כולל. הסדר שם היה [שם ב']: [טז] דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ. קודם ה' גאל אותנו ממצרים ואחר-כך קירבנו לעבודתו בהר סיני. שם, כזכור, גם ניתנה לנו השבת בעשרת הדיברות, באותו תהליך של מלמעלה למטה.
לעומת זאת, בעשירי בתשרי הראשון שלאחר יציאת מצרים הגיע לסיומו תהליך קשה שהחל בנפילה הגדולה של חטא העגל; כזכור, בחטא הזה נכשלנו בשבעה עשר בתמוז, בסיום ארבעים הימים שבהם שהה משה בהר לאחר מתן תורה. כידוע, אחרי כל נפילה צריכים להשקיע מאמץ כדי לקום ממנה, לעלות, ועל אחת כמה וכמה אחרי נפילה לתהום כל-כך עמוקה, שכן מאמץ הקימה הוא יחסי לעומק הנפילה. ואכן, כתוצאה מכך נאלץ משה רבינו לשוב אל ה' ולהתחנן לו שימחל לנו ותפילותיו נמשכו ארבעים יום שנסתיימו בסוף חודש אב. אחר-כך הוא עלה שוב למרום וירד עם הלוחות השניות ועם בשורת המחילה הגמורה בעשירי לחודש תשרי. מאז ועד בכלל נקבע היום הזה ליום כפרה [ויקרא ט"ז]: [ל] כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה', תִּטְהָרוּ.
אמנם, לכאורה, משה רבינו הוא היחיד שמתאמץ להקים אותנו מהנפילה הקשה של חטא העגל, אנחנו כאילו לא משתתפים במאמצים שלו, אבל זה רק לכאורה. האמת היא שמשה רבינו שואב את כוחו מהעם, שהחרטה הכנה והעמוקה של העם על מעשה העגל, היא שהעניקה למשה רבינו את הכוח לעמוד בתפילה ארבעים יום ברציפות עד שקיבל את בשורת המחילה הגמורה. באותו זמן העם נותר למטה במחנה כשהם סופרים את הימים וממתינים בדריכות לתשובה שיביא עמו המנהיג, כאשר יֵרֵד מן ההר אל המחנה. ואת שמחתם על בשורת המחילה הם מבטאים מיד בגיוס המהיר של התרומות למשכן, כמסופר בספר שמות, בשלוש הפרשות האחרונות. במילים אחרות, כתוצאה מהתשובה על החטא זכינו להתעלות למדרגות רוחניות גבוהות יותר מאלו שהיינו בהן לפני החטא והתשובה.
כי החרטה העמוקה על החטא, שזו מהות התשובה, בין אם מדובר בחטא העגל או בכל חטא אחר, לא רק שמוחקת את הרושם שנוצר ממנו בנפש של החוטא, היא אף מעלה את השב למדרגה נעלית יותר מזו שהיה בה בטרם חטא. אבל תשובה זה לא רק על חטאים. והראיה - גם צדיקים גמורים שאינם חוטאים, צמים ביום כיפור ועושים תשובה, אולי אפילו יסודית ועמוקה יותר מהתשובה שעושים אנשים שכן חטאו. התשובה זה להתחבר חזרה אל ה', לבטל את הריחוק שביני לבינו כביכול, ריחוק שנוצר לא בכוונה, אלא בהיסח הדעת שעלולים להיקלע אליו גם יהודים צדיקים כתוצאה מטרדות היומיום בכל מיני עניינים. לכן עיקר התשובה זה העמקת הדעת בגדולתו יתברך מצד אחד ובריחוק שלי ממנו מצד שני, שזהו תוכן התפילות שלנו בכלל והתפילות של יום הכיפורים בפרט. המודעות הזאת לריחוק שנוצר ולכך שאני האחראי הבלעדי לריחוק הזה, היא תנאי הכרחי לתהליך התשובה והיא המאפשרת אותה.
השיבנו ה' אליך, ונשובהצריכים לזכור שתשובה היא עניין לכל יום, לא רק ליום כיפור. שעל כן בכל תפילה בימי החול אנחנו מבקשים מהקב"ה "השיבנו ה' לתורתך..." וחותמים "ברוך אתה ה' הרוצה בתשובה". זו הברכה הרביעית בתפילת שמונה עשרה. הברכה השלישית היא "אתה חונן לאדם דעת... חננו מאתך חכמה בינה ודעת, ברוך אתה ה' חונן הדעת". הסדר הזה מעיד על מה שאמרנו קודם, שהדעת היא תנאי לתשובה. ממי שאין לו דעת - לא דורשים שיעשה תשובה, שכן הוא אינו אחראי למעשיו. וזו עוד משמעות של בחינת הדעת, שהיא גם עניין של נטילת אחריות, להודות שאני האחראי הבלעדי למעשה שעשיתי ולא משנה מה היו הנסיבות החיצוניות שהניעו אותי לאותו מעשה. לכן, מי שאינו אחראי למעשיו, כגון שוטה או קטן, פטור מן המצוות ופטור גם מתשובה. אבל מי שכן יכול לקחת אחריות למעשיו, צריך לעשות תשובה וזה מחייב התבוננות עמוקה, העמקת הדעת.
בשבתות (ובחגים) לא מבקשים בתפילה "השיבנו..." וגם לא דעת, כי השבת מצד עצמה מאפשרת לנו לחוות את התשובה, את הקשר לקב"ה, במלוא העוצמה שאנחנו מסוגלים לחוות, כל אחד לפי מדרגתו. "שבת" זה אותיות תשב, תָּשֵׁב אֱנוֹשׁ, והמשך הפסוק [תהלים צ', ג'] רומז בבירור לתהליך של תשובה: (...) וַתֹּאמֶר, שׁוּבוּ בְנֵי-אָדָם. כלומר, השבת קוראת ואף מאפשרת לנו לעשות תשובה. כי ביום השבת, מכוח העובדה שהתקדש על-ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו כנ"ל, מאירה הקדושה העליונה בגלוי וכל יהודי יכול ומוזמן לחוות אותה. צריך רק שיקפיד על מצוות התורה ביחס לשבת, כגון הימנעות מכל מלאכה של ימי החול מצד אחד וניצול הזמן לתפילות וללימוד תורה כדי לחוות את הקדושה הזאת מצד שני, בכך הוא זוכה להתחבר לקב"ה, שזהו עניין התשובה כנ"ל.
יוצא אם כן שהאפשרות הניתנת לנו לעשות תשובה ביום השבת, נתונה לנו במתנה מלמעלה, מאתנו לא נדרש מאמץ מיוחד כדי להגיע לתשובה זו. עלינו רק לנצל את ההזדמנות שמעניקה לנו השבת ולעשות תשובה מתוך תענוג, כולל תענוג של הגוף באכילה ושתייה וכו'. יהודי שמנצל את ההזדמנות הזאת, נענה בכך לקריאה של הקב"ה [מלאכי ג']: שׁוּבוּ אֵלַי וממילא הוא זוכה לתוצאה: וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, אָמַר ה' צְבָאוֹת. את הקריאה הזאת משמיע לנו הקב"ה כביכול, בעצם העובדה שנתן לנו את המתנה הזאת שנקראת שבת, יום בו אנחנו אמורים להתנתק לחלוטין מכל ענייני החולין ולעסוק אך ורק בהעמקת הקשר שלנו אתו יתברך, שזו תשובה במדרגה הכי נעלית. זו תשובה שאין בה שום התעסקות עם השלילה, עם חטאים שהרחיקו אותנו מהקב"ה ח"ו, אלא אך ורק תנועה של התקרבות ודבקות בו יתברך.
לעומת זאת, ביום כיפור אסורים כל העינוגים הגופניים ובמשך היום כולו אנחנו עוסקים אך ורק בקשר שלנו עם הקב"ה ברבדים הרוחניים הנעלים ביותר. ענייני הגוף, מעצם טבעם, מביאים לריחוק מסוים מהקב"ה. כי אפילו צדיק חווה את ההנאה ממאכל הערב לחִכו, ובכך מוסחת דעתו לרגע מהקשר עם הקב"ה. בשבת אין בעיה עם זה כי הנאות הגוף הן חלק מן המצווה. במתנה מלמעלה כאמור. אבל ביום כיפור ההנאות האלה אסורות בתכלית; ולהפך, אנחנו עושים תשובה אפילו על כך שפה ושם הסיחו את דעתנו אותן הנאות, כנ"ל. כאמור, יש מעלה נפלאה בתשובה של שבת, יש מעלה מיוחדת בתשובה של יום כיפור והן אמורות להשלים זו את זו. ברוב השנים, ההשלמה הזאת אינה גלויה ועל כן אין אנו מודעים לה. כאשר יום הכיפורים חל בשבת כמו השנה, ההשלמה הזאת גלויה לגמרי וכדאי מאוד לנצל את ההזדמנות לתשובה עמוקה הרבה יותר.
כי ה"מפגש" בין יום הכיפורים ליום השבת מעניק לנו הזדמנות לעשות תשובה בשני הכיוונים בו זמנית, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. האור של השבת שיורד מלמעלה מזמין אותנו לעשות תשובה בלי כל קשר לחטאים, תשובה של העמקת ההתקשרות לרבונו של עולם, תשובה של צדיקים. והאור של יום הכיפורים, שכנ"ל הוא מלמטה למעלה, מזמין אותנו להתנקות מכל הזוהמה שדבקה בנו מהחטאים שנכשלנו בהם במהלך השנה. כמו-כן הוא מאפשר לנו לתקן את כל אותם פגמים שיצרו אותם חטאים במערכת הרוחנית שלנו. שהרי זהו פירוש ההבטחה שציטטנו לעיל: כִּי-בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם: מִכֹּל, חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי ה', תִּטְהָרוּ. ובכך נזכה כולנו לגמר חתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.