כדי להבין מהלכים שקורים לציבור כדאי לפעמים להעביר אותם למישור הפרטי, ולראות את הציבור כאדם יחיד, שהרי ממילא - גם מה שאנחנו קוראים "אדם יחיד" הוא לרוב קהל גדול של קולות מנוגדים הפועלים בתוך הנפש בקקפוניה מוחלטת... כשאנחנו מעבירים את הפעילות של הציבור למישור היחיד ושואלים את עצמנו איך היינו מתייחסים לאדם פרטי שפועל ככה, קל לנו לראות דברים בפרספקטיבה אחרת ולהבין לעומק את הציבור שאנו חלק ממנו.
אני רוצה לשבח, בזהירות, את מה שקורה אצלנו דרך "עסקת שליט": מאוד מקובל במחוזותינו לחשוב שמי שפועל מתוך חשדנות ופחד הוא "אדם מציאותי" ואילו מי שפועל מתוך מתן אמון ומתוך אהבה הוא טיפוס מרחף ולא ריאלי. אבל מנקודת מבט של ההתפתחות הפנימית זה לא נכון. אדם הפועל מתוך חשדות ופחדים הוא אדם סגור. לא נעים להיות בסביבתו. אדם כזה מייצר סביבו אוירה מתוחה ולא נעימה, ולרוב מרחיק מעל פניו אנשי שלום שאינם חפצים לחיות באוירה חשדנית ומפוחדת, ומאידך קונה לעצמו אויבים, שבמעגל פלאים - ממחישים לו בתורם עד כמה הוא כמובן צודק: הנה! אומר אותו אדם - ידעתי שעלי לחשוד בהם, כי עובדה שהם באמת נגדי!. קשה מאד לאדם כזה להביט בראי ולשים לב לכך שאולי העמדה החשדנית שלו עצמו, המוּנעת מתוך פחדים וחוסר אמון, אחראית לא פחות לכך שהפחדים שלו מתגשמים: "כִּי פַחַד פָּחַדְתִּי וַיֶּאֱתָיֵנִי, וַאֲשֶׁר יָגֹרְתִּי יָבֹא לִי" אמר על כך כבר איוב בתנ"ך (פרק ג, כה).
הפחד והחשד ניהלו את היהודים במשך מאות בשנים ומשום כך הם נראים לנו כגישות הגיוניות לחיים. הפחד מובנה עמוק אל תוך הפסיכולוגיה היהודית הקולקטיבית, אבל הציונות הוסיפה לפחד הזה גם נשק לידיים ועוצמה צבאית מרהיבה. כמובן, החשדנות היהודית-ישראלית נוטה להצדיק את מצבה המכווץ על-ידי ראיות שונות מהעבר, ושחזור הטראומות שלנו בהווה.
קרבן טראומה לא שם לב לכך שללא עבודה פנימית רצינית הוא עצמו יגרום לכך שהמאורעות הטראומטיים ישובו ויחזרו על עצמם.
ואולי בעסקת שליט יש אולי ניצוץ של משהו אחר? ההחלטה לשחרר אלף פלשתינים שעסקו בעבר בטרור כדי להציל את חייו של אדם פרטי אחד בהווה היא החלטה שיש בה סוג של נתינת אמון זהיר בחיים ובעתיד. אולי זו החלטה שמעדיפה את האהבה (לגלעד - שהפכה כבר לאהבה משפחתית כלל לאומית) על החשש שמא. שמא מי שעסקו בטרור ישובו לעסוק בו? שמא "יצליח להם" שוב וחיי ישראלים נוספים - כלומר כל אחד מאתנו באופן פוטנציאלי - יפגעו כתוצאה מכך?
השוללים את עסקת שליט מעדיפים את דרך החשד והפחד. המצדדים בה מעדיפים את האמון, ובסופו של דבר את האהבה. ואני אומר זאת אפילו שברור שהמתנגדים לעסקה סוברים שהם פועלים מאהבת האנשים שעוד לא נפגעו ועתידים חלילה להפגע כתוצאה משחרור האסירים. אבל לא - זהו פחד. הפחד הניע אותנו מאות שנים, והוא נראה לנו הגיוני. הפחד הוא חלק אינהרנטי ממה שעיצב את ההיסטוריה ואת התיאולוגיה של היהדות לאורך דורות.
עכשיו מפציע כבר שחר חדש על האומה הזו. רואים אותו ברחוב במחאת האוהלים, ורואים אותו בגישה החדשה לאלוהים שמתפתחת בשנים האחרונות יותר ויותר: גישה טבעית, בריאה ורוחנית, המשוחררת כבר מהדוגמה היהודית ומהמונופול הרבני על דפוסי המחשבה והרגש. עבריות חדשה שבוחרת בדרך האהבה ובדרך האמון, ולא בדרכי הפחד והחשד. אם נצליח לצאת לדרך חדשה כזו אז יש סיכוי לאהבה, ויש סיכוי לשלום. אבל זה דורש מאתנו עבודה פנימית של בדק בית רציני בדפוסי התרבות היהודית ושורשיה העמוקים בנפשות של כולנו.
אולי עסקת שליט תהווה גלעֵד (גל-עד, כמו סימן אבנים עתיק על אם הדרך) שיסמן שעד כאן שלט בנו החשד, ומכאן האמון באפשרות לעתיד טוב יותר לאזור כולו הוא השליט?