כולם שמחים ומאושרים שגלעד חוזר. גם אלו שהזדהו עם משפחת שליט ודרישותיה מהממשלה וגם אלו שהסתייגו מצורת מאבקה ותביעותיה.
אך גלעד שב לא בגלל מאבק משפחתו והחבורה תאבת הפרסום שהקיפוה ולא בגלל מתווך זה או אחר. גלעד שב בגלל "האביב הערבי" שזעזע וממשיך לזעזע את אמות הסיפים בארצות צפון-אפריקה והמזרח-התיכון.
מה שהחל בתוניסיה והמשיך למצרים, לוב, תימן, בחריין, סוריה ועדיין לא נעצר הוא סוג של ניקיון "אורוות השלטון" על-ידי גירוש הממסד הקיים ללא הקמת ממסד חדש. התוצאה: התערערות הביטחון הפנימי, הרעה במצב הכלכלי, התחזקות גורמים קיצוניים וחיפוש דרך חדשה ביחסי החוץ.
בכל פעם מתמקד המבט הבינלאומי בארץ אחרת. עתה ההתמקדות היא בסוריה בה נאבק השלטון על המשך קיומו במאבק דמים אכזר עם מתנגדיו המוציאים לרחוב מאות אלפים של מתנגדים באופן קבוע מזה מספר חודשים. מאבק זה גבה אלפי קורבנות וכנראה שהמסה העיקרית של מחיר הדמים עדיין לפנינו. כבר עתה ברור שסוריה לא תחזור להיות אותה מדינה, בת ברית לאירן, חיזבאללה, חמאס ויתר ארגוני הטרור המוסלמים. אם המורדים ינצחו אז הם יתנתקו מכל בעלי בריתו של אסאד ואם אסאד יצליח, בכל זאת, לשמור על שלטונו הרי תקופה ארוכה יהיה "מוקצה מחמת המיאוס" על כל האומות וגם בני בריתו ישמרו "מרחק" ממנו.
הנפגעת המיידית ממצב זה בסוריה היא אירן שתומכת במשטרו של באשיר אסאד אך נמנעת מתמיכה פומבית מדי מתוך מבט לעתיד למקרה שהמורדים ינצחו. גם החיזבאללה "נעלם" וקול מנהיגו הפטפטן נאלם דום. בן הברית הקטן יותר, החמאס, נמצא בין המצרים. מצד אחד בראש המורדים בסוריה עומדים "האחים המוסלמים" מייסדי ארגון "החמאס" ומצד שני, באשיר אסאד, שתמך תמיכה בלתי מסויגת בארגון במשך שנים רבות.
כבר עתה ברור למנהיגי החמאס שלא יוכלו יותר להישאר בבירת סוריה, דמשק, ועליהם לחפש אכסניה אחרת למפקדתם. רוב ארצות ערב מסתייגות מארגון זה ואינם ששות ל"ארח" אותו בארצם. המדינה היחידה ש"באה בחשבון" מבחינתם היא מצרים. אך יש לזכור כי למצרים הסכם שלום עם ישראל הכולל התחייבות למניעת אלימות בגבול ואי תמיכה בארגוני טרור השואפים להשמיד את מדינת ישראל.
אם החמאס יחליט להעתיק את מפקדתו הבינלאומית לבירת מצרים יצטרך לקבל על עצמו כללי התנהלות שהיו זרים לו עד היום. לכן במצב זה ברור שלא ניתן לקבל אכסניה במצרים כאשר הוא (החמאס) מחזיק בשבוי ישראלי ואינו מוכן לשחררו. זו הסיבה האמיתית לשינוי שחל בגישת החמאס למו"מ לשחרור גלעד שליט.
מדינת ישראל משלמת מחיר בלתי סביר לחלוטין עבור שחרור גלעד שליט. היחס המספרי של 1:1027 הוא יחס נורא. גם במהות היחס לא סביר. עבור חייל "פשוט" ישראל משחררת מאות מחבלים שהנהיגו כנופיות טרור שהניבו מעשי טרור איומים.
אז למה בכל זאת? כי זו נקודת התורפה של החברה הישראלית שלאחר קום המדינה. ההכרה במספרנו המועט לעומת הסובבים אותנו הופכת כל אחד מאיתנו ליקר מציאות. לכן כל קורבן הופך מאישי ללאומי. ואם ניתן להצילו הרי אין גבול למחיר.
דבר זה לא רק נלמד על-ידי אויבינו אלא גם על-ידי משפחות השבויים והנעדרים. פעם אחר פעם ובקצב גובר והולך נסחט הציבור הישראלי, רגשית, על-ידי המשפחות. לשיאו הגיע הדבר על-ידי משפחות רגב וגולדוואסר שלמרות שהיה ודאי שבני משפחתם נהרגו בפרוץ מלחמת לבנון השנייה הרי הם הצליחו להכריח את ממשלת ישראל בראשות מר אולמרט להחזיר מחבלים חיים תמורת גויות. אני בהחלט משתתף באבלם על האובדן אך כאזרח המדינה אני מואס בהתנהלותם.
גם משפחת שליט בחרה בהתנהלות דומה וניסתה בכל דרך לסחוט מהממשלה תמורה גבוהה יותר לחמאס לשחרור בנם. דבר זה זכה בתמיכה גורפת של כל התקשורת, כאילו יש רק עיתונאי אחד שכותב בעיתון אחד ובערוץ רדיו וטלוויזיה אחד. אין בארץ חופש עיתונות אלא דיקטטורה תקשורתית הפועלת כאיש אחר למען מטרה שמישהו בצמרת התקשורתית קבע לעצמו. זה חזר על עצמו לאחרונה באירועי "מחאת האוהלים" כאילו אין אלטרנטיבה להוזים הצעירים.
לכן על-רקע התנהלות משפחת שליט והסובבים אותה תאבי הפרסום והמסע התקשורתי החד ממדי מגיע ציון לשבח למנהיגי המדינה שלא נכנעו ועמדו על דעתם שלא לחרוג מהמחיר הנורא שהסכימו בכל זאת לשלם ולא לשחרר עוד מאות מחבלים.
אני אישית מאמין שאילו משפחת שליט הייתה נמנעת (וזה בכלל לא קל) מפעילות תקשורתית היה בנם שב לארץ כבר לפני מספר שנים. הפעילות הציבורית-תקשורתית שרתה ביעילות את מטרות החמאס ומבחינתו לא היה לא כל סיבה להפסיק זאת.
רק, כפי שציינתי לעיל, השינויים הפנים ערביים אילצו את החמאס "לעבור צד" והמחיר היה שחרור גלעד שליט. אני מאמין שאם ה"חמאס" יקבע את מפקדתו הבינלאומית בקהיר יחולו בהתנהלותו שינויים רבים.