ראש הממשלה הזה מסתמן כמומחה בפוליטיקה, הוא מצליח לתמרן בסבך של צרות רבות מול הציבור, הממשלה, הקואליציה, הכנסת וגם מול העולם. הוא כנראה מרגיש "סופרביבי", האיש שהמציאו את המדינה בשבילו. אחת הסיבות לכך היא ככל הנראה שיש לו מעריצים נלהבים לא מעטים מקרב הציבור שיילחמו למענו בעיניים עצומות באש ובמים. לעתים יש תחושה שהמשפט הכי גאוני בהיסטוריה הוא: "הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם". לו היינו יודעים להשתמש בתאים האפורים שלנו לא רק בתחומי המדע והקידמה, אלא קצת גם כדי לדאוג לעצמנו, היינו מוציאים מתוכנו מנהיג בעל שיעור קומה שיודע בדיוק איך צריך להוביל את המדינה, היינו נותנים לו 40 מנדטים, ושולחים את כל הפוליטיקאים העבשים לפח האשפה של ההיסטוריה. אבל אנחנו משוגעים על הפוליטיקאים שלנו, אז אנחנו מקבלים בדיוק מה שאנחנו אוהבים. לכל עם המנהיגים הראויים לו. להם יש את אבו מאזן, לנו את אבו נזק. נתניהו הוא פוליטיקאי מעולה, אך מנהיג לא צריך רק לתמרן בין בעיות, בוודאי לא לייצר אותן ולהוביל את המדינה להתרסקות חברתית כוללת. לפעמים הוא גם אמור לפתור אותן. חבל שאת הפרט השולי הזה שכחנו...

לאחר חודשים של התעלמות הוא הואיל בטובו להתערב במשבר המתמחים, רק כדי להונות אותם ולנצל את מעמדו כדי למשוך אותם באף עוד כמה ימים. הוא ייתן לכל מערכת הבריאות להתרסק ובלבד שלא לשלם לרופאים את מה שמגיע להם. ביביריון תקוע עמוק בקונספציה לפיה העם הוא אויב המדינה ושום מחאה לא תצליח לגרום לו להתעורר מהזיותיו. לאחר שדאג שהמדינה תפעל כך שההון יזרום כמה שיותר מן הציבור לבעלי ההון, מצא מצליפיהו פתרון אופייני לנודניקים המוחים על הצלפותיו: מינה את טרכטנברג, אישר את המלצותיו, עשה וי על המחאה, וכעת הוא ערוך ומוכן לבעיה הבאה.

נהנתניהו שדרש משריו "להיכנס מתחת לאלונקה" אינו מצליח להעלות על דעתו להכניס את תרבות הנהנתנות השלטונית מתחת לאלונקה למרות שהעם זועק על יוקר הקיום. אצלנו חותכים אך ורק בבשר החי. הס מלהעלות על הדעת לדגדג את השומן המת, גם אם הוא נאמד בעשרות או במאות מיליארדי שקלים בשנה. זחוחיהו מקצץ בתקציב הביטחון ומרגיע: "אל תדאגו, סמכו עלי, אני אחראי, יהיה בסדר". לא צריך להיות אסטרטג דגול כדי לדעת שבמלחמה הבאה נספוג אלפי טילים מחזיתות רבות שיהפכו חלק ניכר מהמדינה למשטח ישר!!! אבל ביבי צריך להשליך עצם למוחים הנובחים כדי לשים את המחאה מאחוריו. העם הנבחר כנראה מתקשה להיגמל מן הדפוס הקבוע של: קונספציה-מחדל-כישלון-ועדות חקירה-טיוחים-ברבורים וחוזר חלילה. אם באמת אנחנו העם הנבחר, הדבר מעלה תהיות קשות בנוגע לשיקול הדעת וכושר השיפוט של האל...

מהפכה אמיתית היא מהלך כולל. לו אני במקומו, הייתי דואג לחוקק חוקי חירום שיהיו מעל כל חוק אחר לרבות זכויות האדם וכך מונע מבג"צ להפריע. לאחר מכן הייתי מחוקק עונש מוות חובה למחבלים רוצחים ולעוזריהם, מכיוון שזו מלחמה למען השמדתנו. מחיל אותו גם בדיעבד וקובר את כל הרוצחים במקום לשחררם. הייתי מעניק לאסירים הביטחוניים תנאי אמנת ז'נבה. קובע שהשפות הרשמיות במדינה הן עברית ואנגלית. מוודא ששבועת הנאמנות לכנסת תקוים, ועוד. למקטרגים הייתי אומר: שלום זה עניין של אינטרסים, לא של התרפסות! מן הסתם נצטרך להתמודד עם חרמות כלכליות, זה לא יהיה קל, אך גם הדרך הנוכחית דוחקת אותנו אט-אט לפינה. דווקא אם נהיה חזקים העולם יעריך אותנו. לו היו רוצחים את גלעד בשבי זה היה כואב מאוד, לא פחות אך גם לא יותר מכל חלל או קורבן אחר. אפשר היה לאיים לגבות מחיר כבד מאוד מכל ראשי החמאס במקרה כזה. בטווח הארוך מדיניות כזו הייתה חוסכת קורבנות, חטיפות, סבל והתבזות.

על מחיר העסקה כבר כתבתי, אחזור בקצרה על ראשי הפרקים: יריקה בפרצופי המשפחות השכולות, יריקה בפרצופן של מערכות הביטחון והצדק, הכנת חלקות בבתי העלמין לנרצחי המשוחררים, מינוי פרס לחותמת גומי ובמקומו מינוי חאלד משעל לנשיא-על בפועל של מדינת היהודים, אובדן הכבוד הלאומי, ומעל הכל הערך העליון: דם יהודי הוא הפקר! מעתה ישושו כל שונאי ישראל ביודעם שכדאי ומומלץ לרצוח יהודים כי היהודים מקבלים זאת בהבנה ובהערכה ואף מעניקים פרסים, הטבות ותמריצים לרוצחיהם. חיוכה שופע ביטחון הניצחון של אמנה מונה מסמל זאת היטב, ואכן זהו מסלולו של גיבור לאומי פלשתיני שגרתי: רוצח יהודים - נהנה מבית הבראה על חשבון קורבנותיו - משתחרר כגיבור. תמורת המחיר הפעוט הזה נקבל חייל מת מהלך, אדם שלא בטוח שיצליח להשתקם נפשית או פיזית מהזוועות שעבר במרתפי חלאות האדם, שרק בקושי רב הצליחו להתגבר על יצרם לחסלו. גם אם יצליח איכשהו להשתקם, עדיין לא מן הנמנע שהוא יטול את נפשו בכפו אם משפחות שכולות חדשות רבות יטיחו בו את האשמה. רצח והתעללות ביהודים הפכו להיות התחביב או "המקצוע המועדף" בקרב שונאינו. כל מובטל ומצורע יכול להפוך בקלות לאח"מ: פשוט רוצח יהודי ומיד הופך להיות גיבור לאומי.

רבים אוהבים לשלם מחיר שכואב לאחרים. השמאלנים ששים לשלם "מחיר כואב": את המתנחלים. העולם להוט לשלם "מחיר כואב": את ישראל. גם ביבי מוכן לשלם "מחיר כואב": יריקה בפרצופי המשפחות השכולות ומכירת המדינה לשטן. המחיר אולי כואב אבל כדאי: בתמורה הוא הופך להיות גיבור לאומי ולאחר כמה מילות השתתפות בצערן של המשפחות השכולות הוא יתקשה לכבוש את עליצותו כל הדרך אל הקדנציה הבאה. ובכל זאת אפשר גם להבין אותו: הוא הרי לא נשיא של אומה גדולה דוגמת ארה"ב. הוא מנהיג של אומה שהתרגלה לפייס, לרצות, להתחנף ולהתרפס בפני העולם וגם בפני שונאיה. אנחנו כמו פיל שמתנהג כמו חתלתול, אז מה - נשאג? יצחקו עלינו.

מפאת הנימוס נמנעים תומכי העסקה מלומר בקול רם את מה שהם חושבים על מתנגדיה, אבל אפשר לנחש: המשפחות השכולות כבר התרגלו לבכות. אז יבכו עוד קצת. עכשיו עם ישראל שמח, נא לא להפריע, תודה. אענה גם לשאלה מה הייתי עושה לו החטוף היה בני: הייתי מסכים לשחרר תמורתו את כל הרוצחים האנסים והשודדים. אבל כדאי לזכור עוד נקודה פעוטה: זו לא רק סוגייה משפחתית. חייל אמור להקריב את חייו למען מדינתו. מדינה שמוכנה להקריב את עצמה למען חייל, זו מדינה שזקוקה לאשפוז דחוף באחד מבתי החולים הפסיכיאטרים הקרובים למקום מגוריה. סבלו של גלעד צובט את הלב, וההתרגשות מחזרתו תהיה גדולה, אך כל בר-דעת מבין שאין ממירים סבל אחד בסבל גדול יותר אלפי מונים, רק משום שהוא מתוקשר, מיוחצן והפך לסמל.

לו היה עונש מוות למחבלים, כל הסאגה הזו הייתה נחסכת מאיתנו. היינו יכולים למסור אלפי גופות של מחבלים רוצחים ללא שום לבטים, כאשר נשמותיהם בינתיים מתהוללות להנאתן עם עשרות בתולות צנועות וחסודות המכוסות מכף רגל ועד ראש. מה יעשו לאחר 77 לילות של שכרון חושים? לא ברור איך מתנהל גן העדן לרוצחים, אולי יש שם חידוש בתולין אוטומטי. מכל מקום, זה כמובן כבר לא ענייננו, תפקידנו הוא רק להפגיש ביניהם. אבל עונש מוות במדינת "שמאלניסטן" זו משימה בלתי-אפשרית למרות שהוא קיים בחוק הצבאי. הסיבה לכך היא שהשלטון האמיתי כאן הוא שלטון הטרור הרוחני של השמאל או של תרבות הנאורות, היא זו שגם גורמת לנתניהו לדאוג לרווחתם של רוצחינו, כמקובל בתרבותנו. סוף-סוף צמצם להם קצת את הנקודות האקדמאיות, אז הם התחילו לצום. עוד מעט יגרשו רוצחים לחו"ל. כמה עניים יש במדינה שלא פשעו ולא רצחו איש אך היו שמחים מאוד ש"יגרשו" אותם לאירופה ויעניקו להם דיור מוגן וסל קיום לכל חייהם? לא מעטים, אבל הם לא רצחו אף יהודי אז לא מגיע להם. כאשר מדינת היהודים מעניקה פרסים לרוצחי יהודים זה בעייתי, לא בטוח שבשביל זה היא הוקמה.

אמרו פעם על שרון שהוא בולדוזר; ניתן להתרשם ש"ביבי מלך ישראל" שולט בנתיניו לא פחות. מדוע הוא התעקש להביא את המלצות טרכטנברג להצבעה למרות שהצפי היה כישלון? הוא טיפש? הוא אוהב להתבזות? לא, הוא שופע כל-כך הרבה ביטחון, שהוא יודע שהממשלה נתונה למרותו. ואכן גם אם נכשל בפעם הראשונה, בסופו של דבר הוא הוכיח מי כאן בעל-הבית.

זהו, צריך לדעת להפסיד בכבוד ולפרגן למנצחים: כל הכבוד לחמאס, העיקשות משתלמת. הם יודעים היטב עם מי יש להם עסק, הם מכירים אותנו הרבה יותר טוב מכפי שאנחנו מכירים את עצמנו: אין לנו כוח סבל ואנחנו נשברים תחת לחץ. ככל שמתאכזרים כלפינו יותר, כך אנו מתרפסים יותר. כושר העמידה שלנו מסתכם ככל הנראה בתרגילי כושר להרמת ידיים... לא נחתום את רשימת התודות בלי לציין את משפחות העסקה הקודמת שבעיקשותן לקבל את גופות יקיריהן, בנו את היסודות לעסקה הנוכחית, אשר יכולה לפאר את ספר שיאי גינס בתואר העסקה ההזויה בהיסטוריה. גם בצד החמאס השמחה אינה שלמה: לא שוחררו בכירי הרוצחים. אך אל בהלה, בעסקה הבאה הם ישוחררו יחד עם רוצחי משפחת פוגל ואשפה אנושית נוספת. בינתיים יוכלו הרוצחים הנערצים ליהנות מבית הבראה על חשבון קורבנותיהם, ואם הם הספיקו להירשם לשנה"ל תשע"ג אולי הם ישתחררו אחר כבוד כדוקטורים או כפרופסורים לטרור. נסיים בהרבה ברכות ואיחולים למשפחת שליט, ולצערנו גם תנחומים למשפחת החטוף הבא ולמאות קורבנות משוחררי העסקה בעבר ובעתיד.