עם ישראל כולו חגג עם המשפחה, מנהיגינו נתניהו וברק נראו זחוחים על מסכי הטלוויזיה, וכל מי שמוחו עדיין לא המום מהלעיסה התקשורתית הזו שאל בוודאי את עצמו: "מתי ייחטף עוד חייל? כמה עוד נשלם? כמה דם יישפך? (ומתי) ו...עוד כמה זמן ימשיך בית המשפט העליון להתעלם מחוקי המדינה?"
יש הנותנים קרדיט (או המאשימים) לנתניהו-ברק במקיאבליזם ברור, דהיינו - השפלת אבו-מאזן והעמקת הקרע שלו עם החמאס מצד אחד, ופתיחת דלת לדיאלוג שלנו עם החמאס מצד שני.
לא מעט מומחי המזרח-התיכון טוענים כי עדיף לנו לדון עם החמאס אשר מטרותיו ידועות וברורות מאשר עם מוכתר רמאללה, אבו-מאזן, מכחיש שואה צבוע וצדקן בינלאומי מתועב. מין ברירה בין נחשים ועקרבים...
בעיתונים התפרסמו כבר כל מיני השערות הטוענות להתנגדות ארה"ב לעסקה, או להפך - תמיכתה בעסקה מתוך מטרה ליצור אווירה נוחה להידברות עם החמאס בייחוד לנוכח המצב הנזיל במצרים. האם זה באמת אכפת לנו...?
האו"ם ומדינות אירופה מברכות אותנו וכמובן את החמאס (אף שהוא זה שחטף והחזיק בבידוד חייל ישראל חמש שנים...), וגלעד... רואים שהוא לבטח לא אכל בכלאו תרנגולות ממולאות.
אז מי אני שאבוא לקלקל את החגיגה הזו במחוזותינו. בשנים האחרונות התרעתי שוב ושוב על חוסר ההיגיון של ה"דרישות המאורגנות" לשחרור שליט וטענתי שוב ושוב כי המממנים והמארגנים של הקמפיין לשחרור
גלעד שליט חשבו יותר על שחרור אנשי החמאס מאשר על שחרור החייל. אני עדיין מחזיק בדעה זו! אני יודע מהו האיסלאם הקיצוני, ומהי האנטישמיות והרצחנות הערבית.
ימים יגידו... הלוואי שאני טועה... אבל חוששני שלא... אני מניח שראשי הביטחון השוטף במדינה כבר בכוננות עליונה לקראת הבאות ואני אהיה בין הראשונים לדרוש דין-וחשבון מ"יפי-הנפש" על דם הנקיים שיישפך על-ידי משוחררי החמאס.