ציפי לבני, ראש האופוזיציה, שתקה כדג בימים שלפני ביצוע עסקת שליט. כשנוח לה היא מרבה להתהדר בכך שהיא מנהיגת המפלגה הגדולה ביותר בישראל (29 מנדטים) ולכן היא הראויה להיות ראש הממשלה. אבוי לאותה "ראש ממשלה" שבחרה ב"זכות השתיקה" בנושא שהסעיר את הציבור, ורק שבועיים לאחר שהחליטה הממשלה על העסקה, לפתע מלאה ראש קדימה עזוז וגבורה, פצתה את פיה בגינוי חריף: "נחצו קוים אדומים... ישראל נחלשה... הוכפל כוחו של החמאס..." וכולי וכולי.
ברוב ביזיון וקצף ציפי לבני לא הייתה בודדה במערכת הצביעות המקוממת. היא חברה לאמצעי התקשורת המגויסת, בעיקר ערוצי הטלוויזיה, שניהלו במשך שנים קמפיין חד-צדדי למען שחרורו של
גלעד שליט "בכל מחיר" מבלי להזכיר לציבור מהו המחיר האמיתי.
רק לאחר שברחו הסוסים מן האורווה, לפתע הוקרנו צילומי האוטובוסים המתפוצצים, שוב התהפכו קרבינו כשראינו את הרוצח שידיו מגואלות בדם החיילים שהושלכו מחלון משטרת רמאללה, כשהוא מנפנף בעליצות לקהל המתגודד ומריע.
גם הריסות מסעדת סבארו הועלו מאוחר מדי על האקרנים. מדוע לא ראיינו את המשפחות השכולות כאשר דיווחו ללא לאות על צעדת ההמונים למען שחרור שליט? מדוע לא שאלו את היתומים והאלמנות מה דעתם על משפחת שליט הכבולה בשלשלאות על המדרכה בפתח ביתו של ראש הממשלה?
תקשורת שאינה כבולה באג'נדת "כל מחיר" הייתה חייבת להקרין במקביל לסיקור המאבק הציבורי למען שחרורו של שליט גם את אותן כתבות "נשכחות" ורוויות בדם, שנזכרו בהן מאוחר מדי, רק בשבוע האחרון. אם זו אינה צביעות, צביעות מהי?