|
|
| אחרי שמסרתי את המפתחות ואת המושב שלי 57 A, יצאתי לשוטט ברחבי הטרמינל, וכששמי נקרא ידעתי שמתחיל סיפור המזוודה. ניגשתי לדלפק, אחרי שלקחתי רגיעון כדי שלא תגידו שאני הישראלי המכוער העצבני, ופניתי לאחראי. "כן, אני עופר לפלר", אמרתי כשקולי רועד. "אהה, אנחנו מחפשים אותך", ניתנה התשובה, "איפה המפתחות של המזוודה שלך?" | |
|
|
|
מאחר שחלק לא קטן מחבריי היו ועודם קב"טי תעופה שלכם, וגם מי שהיה הקב"ט הראשי שלכם בעבר נמנה עם חוג חבריי, אני דואג מבעוד מועד לדעת מי הקב"ט הממונה בתחנה. לא בשביל לקבל חלון או מעבר (זו פריבילגיה השמורה לבודדים - גם בתשלום), אלא רק, אבל רק לוודא שהכבודה שלי תגיע ביחד איתי אל היעד ורצוי גם שלמה. הפעם במדריד התייצבתי ראשון עוד בטרם נפתח הצ'ק-אין כדי לתת את מפתחות המזוודה, כדי לתת את הקוד שלה וכדי לבקש רחמים שהיא תגיע יחד איתי לארץ הקודש. כמובן שהנערה החיננית שאלה ותשאלה את סדרת שאלות הביטחון. ביקשתי והתחננתי שהמפתחות יחזרו אלי. אבל גם ביקשתי שיעשו הכל כדי לפתוח את המזוודה בזמן, יסגרו אותה ושהיא תעלה על הטיסה. בכל פעם שזכיתי למבט הישראלי - "אחי אל תדאג", הפכתי לחרדתי יותר ויותר. בהומור סיפרתי לקב"ט ולנערה כי יש לי היסטוריה רבת-שנים עם מזוודות מטיילות בלעדיי, יחד עם סיפורי מפתחות מהונג-קונג, מפריז ומלונדון. זכיתי לחיוך מעודד ולמבט "אחי יהיה בסדר, אל תדאג". אחרי שמסרתי את המפתחות ואת המושב שלי 57 A, יצאתי לשוטט ברחבי הטרמינל. כשעה לפני פתיחת הגייט התייצבתי מול הבורדינג. וכששמי נקרא ברחבי הטרמינל ידעתי שמתחיל סיפור המזוודה. ניגשתי לדלפק, אחרי שלקחתי רגיעון כדי שלא תגידו שאני הישראלי המכוער העצבני, ופניתי לאחראי. "כן, אני עופר לפלר", אמרתי כשקולי רועד. "אהה, אנחנו מחפשים אותך", ניתנה התשובה, "איפה המפתחות של המזוודה שלך?". כאן, אני חייב לציין, קצת בא לי הדם החם לעיניים. "מה זאת אומרת???", שאלתי באסרטיביות, "אצלכם". "התייצבתי ארבע שעות לפני הטיסה, הגשתי מפתחות עם מחזיק כבד שלא ייפול למישהו מהכיס, הוספתם פתקית עם מספר הנוסע שלי ומקום המושב שלי. ועכשיו ארבעים דקות לפני המראה אתם שואלים 'איפה המפתחות?'. אצלכם, כן אצל ענבל, ליאת או חוחית כמו שקוראים להן". כשראו שאני מתחיל לאבד את סבלנותי, זכיתי שוב למבט "אל תדאג אחי, יהיה בסדר". רבע שעה של מתח חלפה עד שמצאו את המפתחות ואז שוב נשמע קול מתכתי קורא בשמי. נו טוב, כהרגלי בקודש היה לי כבר ברור שהמזוודה בשל שיקולי ביטחון תגיע במועד שיבוא או יהיה נוח לאל-על. אבל הפעם נמסרו לי המפתחות אחר כבוד.
|
|
|
| כשהגעתי הביתה ופתחתי את הכבודה גיליתי שבודקיך הביטחוניים פחדו שמא פידל קסטרו שתל בתוך הפייפרים שלי את החלקים של הכור בבושהאר, או שמא מאחורי או מתחת לכנפיים הוסתר מטען רב-עוצמה | |
|
|
|
מכובדי, לא הייתי כותב לך אם היה זה רק סיפור המפתחות. כשהגעתי הביתה ופתחתי את הכבודה, נשבר ליבי. כל פריטי העץ שחצו חצי עולם היו מפורקים לחתיכות ושבורים. גיליתי שבודקיך הביטחוניים פחדו שמא פידל קסטרו שתל בתוך הפייפרים שלי את החלקים של הכור בבושהאר, או שמא מאחורי או מתחת לכנפיים הוסתר מטען רב-עוצמה. אני לא רוצה לדבר על קופסת הסיגרים שהבאתי לחלק לחברה שנפתחה (הרי יש חותם על סיגרים אמיתיים כדי למנוע זיוף). האם מוכר הסיגרים בחנות הרשמית ידע שאני ישראלי? האם נשתלו חומרים מסכני טיסה בקוהיבה? למה? למה היה צריך לטפל בכבודה שלי כך? מה, פחדת שהפייפר מהעץ שניסה לעשות עלייה איתי, יתחרה במטוס הסטירמן של טרנר ולכן ניתנה הוראה לפרק את עבודת היד הזו? לא בנזק כספי מדובר, אני לא יודע מתי אשוב לאי הקסום קובה, והאם אמצא שוב את הקשיש ממנו קניתי את המטוסים הקטנים ואת האופנוע מדגם הארלי. למה היה צריך לפתוח בחופזה את המזוודה שהגיעה חמש שעות לפני ההמראה והנוסע (הלא-מתמיד כמוני) התייצב בזמן לטיסתו? אני כותב ככה סתם מהגיגי ליבי לבוקר של אחרי טיסה. ככה סתם, אולי מישהו אצלכם יבין ביטחון אמיתי מהו ויטפל בנוסע ובכבודה לא מתוך חשש ופחד מהתרגיל הבא, אלא מהאיום האמיתי, והוא - אובדן נוסע. הנוסע מימן את עבודתו ושהייתו בחו"ל וגם את שיקולי הביטחון שהם ברורים. אולי באחת מהישיבות שלכם תדברו ותבינו שבשם הביטחון אין לכם את הפריבילגיה להתעלל בנוסעים זרים או בכבודה של נוסע. אם תרצה לשמוע על התעללות בנוסעים זרים, אשמח לשתף אותך. אני יודע, אקבל תשובות בשם הביטחון, אבל את הפייפרים וההארלי הם לא יחזירו למצבם, אלא אם יש לכם חובב דגמים היכול לשפץ לי את הפריטים ולהשיב להם את צורתם. אני מאחל לאל-על עוד הרבה שנות טיסה, ואני אשתדל לא להיות חלק מלקוחותיך. יום טוב, עופר לפלר
|
|
|
[צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
| אצלי המזוודה היא חלק מהמסע והתכולה שלה היא חלק ממני. בעברכם כבר שלחתם אותה ליעדים שאפילו אני לא זכיתי להגיע אליהם. לילה אחד, כששבתי מטיסה מהמזרח וכששכחו להחזיר לי את מפתחות המזוודה, מצאתי עצמי ישן כמו כלבלב על מפתן ביתי עד הבוקר | |
|
|
|
בעשור האחרון אני מרבה לטוס וחייב לציין, שלא הייתה לי טיסה אחת עם אל-על שלא חוויתי איזו טראומה. וכי למה דווקא היום אני כותב לך? ולמה אחרי החגים אני נופל עליך עם מכתב גלוי? הנה תשובתי: אמש חזרתי מעוד מסע בעולם (והאמן לי מאחורי שעות טיסה וחציית העולם לפחות כמו אחד מטייסיך הצעירים); הפעם חזרתי ממסע בקובה ובקוסטה ריקה; למרות תחנוני שלא לטוס אל-על, סוכן הנסיעות שלי התעקש שאטוס חלק מהדרך עם החברה הלאומית. כשיצאתי מקובה אחרי חודש, דאגתי לארוז את הכבודה שלי כך שהפיצ'פקס הקטנים שאותם אספתי בדרך יגיעו בשלמותם לארץ הקודש. חודש ימים הסתובבו אצלי במזוודה כמה פייפרים ואופנוע מעץ אותם רכשתי מידי אמן באחד הכפרים הנידחים של קובה. הם לא נרכשו בכסף רב, אבל היה בהם מהתמימות והיופי של קובה. האי שנותר הרבה שנים מאחור, אי שם בסוף שנות החמישים, לכן רכשתי את הפיצ'פקס. המטוסים הקטנים מהעץ וההארלי נארזו כל-כך טוב, שהם עברו ארבע טיסות (טיסות פנימיות וטיסות בינלאומיות) והגיעו בשלמות לפני שפגשו את ידיהם המסוקסות של קציני וקצינות הביטחון שלכם במדריד. הכל מתחיל אצלכם בחוסר ההבנה כי לנוסע לא חשוב אם הוא מקבל חומוס או משהו אחר, אלא שיתייחסו אליו ואל הכבודה שלו בכבוד ולא ב"סמוך" הישראלי המכוער. אצלי המזוודה היא חלק מהמסע והתכולה שלה היא חלק ממני. בעברכם כבר שלחתם אותה ליעדים שאפילו אני לא זכיתי להגיע אליהם. לילה אחד, כששבתי מטיסה מהמזרח וכששכחו להחזיר לי את מפתחות המזוודה, מצאתי עצמי ישן כמו כלבלב על מפתן ביתי עד הבוקר לפני שהזעקתי אחד מבני משפחתי.
|
|