ע"פ המסורת וההלכה שבע מצוות בני נח ניתנו לאדם הראשון. ליתר דיוק, הכל מסכימים שלפחות שש מהן ניתנו לאדם הראשון והשביעית ניתנה לבני נח אחרי המבול. נשאלת השאלה: איך זה קשור אלינו ומדוע טרח הרמב"ם להקדיש פרק שלם בהלכות מלכים לאותן מצוות?. ועוד: מדוע לא נתן הקב"ה לאדם הראשון או לבני נח לוח שבו מופיעות שבע המצוות כפי שהוא נתן לנו את עשרת הדברות? ושאלה נלווית נוספת: מדוע, אם אומנם הן כל כך חשובות, לא ניתנו אותן מצוות, במפורש, לאדם הראשון ולנח?
ידוע לנו שבקשר ל"מצוות בראשית" הקב"ה ציווה את אדם וחוה במספר מצוות: "
פרו ורבו ומִלאו את הארץ וכִבְשֻהָ" (בראשית א, כח), לאחר מכן "לעָבְדָה ולשָמְרָה" של גן-עדן, ולבסוף "ויצַו ה' אלֹקים על-האדם לֵאמֹר מכל עץ הגן אָכֹל תֹאכֵל: ומעץ הדעת טוב ורע לא תֹאכֵל" (בראשית ב, טז-י"ז). המצוות הללו ע"פ מניינן ותוכנן פשוטות למדי ומיד מעלות את השאלה: האם הן בעצמן יספיקו לאדם ולצאצאיו כדי לנהל דרכן את העולם? הרי מערכת משפטית כה דלה נראית מיועדת לכישלון חרוץ. ולכן נשאלת שאלה נוספת: כיצד השאיר הקב"ה את אדם וחוה ללא שום קודקס משפטי מפורש שעל פיו ילמדו את צאצאיהם כיצד לנהל את חייהם?
כמובן שחז"ל היו ערים לשאלות הללו והתמודדו עמן. הם קבעו בגמרא (סנהדרין נו, ב) שמקור שבע מצוות בני נח הינו בפסוק בבראשית: "ויצַו ה' אלֹקים על-האדם לֵאמֹר מכל עץ הגן אָכֹל תֹאכֵל". אכן נשמע מדהים. הרי מה הקשר, כביכול, בין אותו פסוק לשבע מצוות בני נח?
מכיוון שזה לא נראה סביר בעיני, ברצוני להציע פתרון אחר למקור שבע מצוות בני נח - לא בעת קבלתן ע"י בני ישראל ממשה רבינו, ששם אין מחלוקת שהם ניתנו לנו, אלא לגבי מקור "קבלתן" של אותן מצוות ע"י אדם הראשון ובני נח.
מכיוון שהמצוות שנמסרו במפורש לאדם הראשון ואשתו היו כל כך גשמיות - פרו ורבו, אכילה ואי-אכילה מפרות גן עדן, עבודה ושמירת גן עדן - הכיצד יתכן שהמצוות היותר רוחניות שבהן מצוות בני נח - לא נמסרו גם הן במפורש? התשובה, לעניות דעתי, הינה שאכן אותו אדם ראשון, שבחכמתו הגדולה ידע לקבוע את שמם של כל הבריות ע"פ תכונותיהן הייחודיות - בחכמתו הרוחנית גם ידע וקבע את ששת "מצוות בני נח". זה בדיוק מה שאמר הרמב"ם כאשר הוא כתב "שהדעת נוטה להן", קרי, שאפשר להסיק אותן ע"פ חכמת האדם. וכיצד קבע אדם הראשון את אותן שבע מצוות? ראשית, מכיוון שה' דיבר עמו, הכיר האדם את בוראו וידע שה' יצר את אשתו.
לכן, הוא חִיֵיב את עצמו ואת צאצאיו בעבודת ה' ובמקביל במניעת כל עבודה זרה. וקל וחומר ש"ברכת" ה' שבראו תהיה מצווה חמורה שאין כמותה. מכיוון שאדם צווה בפריה ורבייה הוא הבין שבעתיד לבוא יהיו להם צאצאים רבים. כדי שהם יוכלו לחיות במסגרת חברתית הם יאלצו לאסור על איש מלרצוח את אחיו, על איש מלקחת את אשת רעהו, ועל איש מלגזול את רכוש עמיתו. המצווה השישית שאדם הסיק שעליו לקבוע הינה הקמתה של מערכת משפטית שתוכל לשפוט אנשים ע"פ אותם חוקים.
המצווה היחידה שאדם הראשון לא יכול היה להסיק בחכמתו הינה איבר מן החי. והסיבה היא שאדם הראשון וכל האנושות עד למבול נאסר עליהם לאכול בשר. רק אחרי המבול, כאשר הקב"ה ראה את הידרדרותם המוסרית של בני האדם ואת תאוותם לאכול בשר, הוא נכנע לתאוותם זו. ברם, הוא קבע שהאדם ישחוט את החיות בטרם אכילתם, ולא יקרע את איבריהם בעודם בחיים כי קריעת איבר מן החי אינה מתאימה לאדם הנברא בצלם. את המצווה הזו אי היה אפשר להסיק לוגית ע"י בני נח, ולכן היא היא המצווה היחידה שניתנה להם במפורש - בדיוק כפי שניתנו לאדם הראשון 1656 שנים קודם לכן - "מצוות גן עדן" המפורשות.