פרשת "בראשית" הכוללת קמ"ו פסוקים היא הפרשה הראשונה הפותחת את חמשת חומשי תורתנו הקדושה. מגוון רחב-היקף של נושאים כתובים בחמשת וקצת פרקי הפרשה [א' – ו', ח'] ומכאן גם נודעת ונובעת חשיבותה ומיוחדותה, כמו למשל: פסוקי הפרק הראשון וחלק מפסוקי הפרק השני העוסקים בבריאת וביצירת העולם. יצירה מונומנטלית. יצירת מופת אשר נעשתה בהרמוניה מופלאה ומושלמת ע"י הקב"ה בעצמו ובכבודו ובסיועם של "פמליה של מעלה", שהם מלאכיו ועושי דברו.
ביצירה כבירה זו הקב"ה מתגלה לעיני כל המין האנושי בשיא תפארתו, גדולתו, אמנותו ואומנתו. הקב"ה משמש כארכיטקט, האדריכל, המהנדס והצייר הטוב ביותר הקיים ביקום וחז"ל ביטאו זאת יפה במאמרם על הפסוק: "ואין צור כאלוהינו", "אין צייר כאלוהינו". יש לציין שעל פרשה מדהימה זו נכתבו כבר תילי תילים של פרשנויות, מאמרים והגות ו"נהרא נהרא ופשטיה". ברם, מאמרנו ידון ויעסוק באחד מן הלקחים ומוסרי ההשכל ממעשה הבריאה, ממעשה בראשית. אחד מיני לקחים ומוסרי ההשכל הרבים, השונים והמגוונים באדירותם שאף ניתן ללומדם וליישמם "הלכה למעשה".
וזאת למודעי! בריאת העולם יעדים ומטרות רבים לה. והעיקרית שבהן: היא נעשתה בשביל ולכבוד האדם משום היותו "נזר הבריאה". חז"ל הביעו זאת בצורה די מדהימה בפשטותה, כמאמרם: "לא תוהו בראה, אלא לשבת יצרה". כלומר: הקב"ה יצר וברא את העולם לא לתוהו, לא למצב של כאוס ואנרכיה, אלא כדי שהאדם יהא מיושב ומיישב את עולמו האדיר של הקב"ה, בכל התחומים והשטחים. על האדם מוטלת החובה להעריך את מעשי האל וליצור בנייה ושלמות בבריאתו וביצירתו של "מי שברא את העולם". כמו-כן, בריאת העולם היוותה שינוי אדיר בכל מערכות הטבע, בכל היקום כולו. ועל-אף התקדמותו האדירה של המדע העוסק ב"תורת הבריאה", ב"סודות היקום" או, לחלופין, ב"תורת האבולוציה" [=תורה שעוסקת בהתפתחותם של בעלי החי על פני האדמה] עדיין נשאר כר נרחב כדי להעמיק למוד וחקור. בכל גילוי וגילוי עומד האדם משתאה, משתומם ומתפעל מעוצמת היצירה והבריאה.
אחד מפרשני המקרא הידועים והפוריים ביותר, שהיה אף משורר, בלשן, אסטרולוג, אסטרונום ומתמטיקאי נודע בימי הביניים הלא הוא רבי אברהם אבן עזרא [=הראב"ע, 1089 – 1164] רואה בשינוי אדיר זה מטרה בפני עצמה וכך הוא כותב בלשונו המליצית והמתבססת על מאמר הזוהר [בראשית א', סימן א']: "הבריאה – להוציא יש מן האין". במילים אחרות: הבריאה עצמה נעשתה בשינוי אדיר ממצב של "אין" למצב של "יש", ממצב של ריק טוטאלי למצב של ממש, למצב של מציאות קיימת.
ונשאלת השאלה: מהו הכן והבסיס שעליו וממנו נברא העולם? מהי האושייה שהייתה אבן היסוד לרצונו ולחשקו של העולם ליצור עולם עבור "המין האנושי", עבור האדם?! ולנו נראה לתרץ ולקבוע ובהסתמך על מספר מקורות בדברי חז"ל, שהבסיס אשר הימנו הושתת, נוצר ונברא העולם, הוא: התורה. אותה תורה אשר "קדמה לבריאת העולם תתקע"ד דורות ואשר "הקב"ה היה משתעשע בה". תורה זו ואין בילתה, שימשה כ"חומר יסוד" של ולבריאת העולם, כמאמרם: "היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם". או: "העולם ומלואו לא נבראו אלא בזכות התורה" [בראשית רבה, סימן א' וסימן ה']. או: "קב"ה ברא עלמא בכ"ב אתוון דאורייתא" [תרגום: "הקב"ה ברא את העולם בכ"ב אותיות התורה". על-פי הזוהר לבראשית סימן ר"ד]. לסיכום: כל השינוי האדיר שנוצר ביקום כולו, נוצר והתהווה על בסיס תורני/רוחני ואשר יניקתו ממהות התורה הקדושה, תורת האל.
אשר על כן ומן האמור לעיל נראה לקבוע בבירור ובצורה חד-משמעית את התובנה הבאה: בבוא או בהתרגש על האדם (בכלל) ועל האדם היהודי (בפרט) שינוי כלשהו בחייו, למשל: בעת אירוע של שמחה, כגון: לידה, חתונה, העתקת מקום מגורים, עבודה חדשה ועוד, או, לא עלינו ועליכם, בעת אירוע של עצב ויגון, כגון: מחלה, מוות ועוד, או אפילו שינוי בגילו ובמספר שנותיו של האדם ובמיוחד כשהוא "מחליף קידומת", יבצע ויעשה זה השינוי, "כשבסיסו של השינוי נובע, מלווה, מיוסד ומבוסס על ברכי ויסודות תורתנו הקדושה" [מדרש גם].
הרשוני לסיים מאמר זה בתקווה ובתפילה מעומקא דליבא ששלושת מרכיבים, יסודות ופרמטרים, שהם: הקב"ה, בריאת העולם [=מעשה בראשית] והתורה יהיו בבחינת "והחוט המשולש לא במהרה יינתק" וקשר נצחי ואלמותי זה יהא נדבך חשוב בחייו של האדם היהודי. או אז, יצא הוא נשכר ביותר כהבטחתם המחכימה של חז"לנו: "התנה הקב"ה עם מעשה בראשית [=בריאת העולם] ואמר: אם ישראל מקבלין את התורה – מוטב. ואם לא, אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו" [עבודה זרה ב':].