בפי חכמינו ז"ל יש שלוש תקופות המכונות "דור" בתוספת משהו, זיהוי על-פי אירוע או מיקום; דור המבול, דור הַפַּלָגָה ודור המדבר. שני הראשונים בפרשת השבוע שלנו והשלישי "מככב" בארבעת החומשים הבאים, ספר שמות ואילך. היו עוד הרבה דורות, אבל או שאינם מזוהים במקורותינו בשם מסוים או שהם מזוהים בדרך של איזכור דמות בולטת שחיה בהם, כגון 'דור אנוש' וכדומה. רק שלושת הדורות הנ"ל זכו לשם שנגזר מהמאפיין הבולט של תקופתם, ושלושתם מרוכזים במשנה אחת שהיא, ככל הנראה המקור הראשון לכינוי הזה [סנהדרין י]: [ג] דּוֹר הַמַּבּוּל אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וְאֵין עוֹמְדִין בַּדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ו): לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם. דּוֹר הַפַּלָגָה אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר [בראשית י"א]: וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. וַיָּפֶץ ה' אֹתָם, בָּעוֹלָם הַזֶּה. וּמִשָּׁם הֱפִיצָם ה', לָעוֹלָם הַבָּא.
בהמשך המשנה מוזכר גם דור המדבר, ובאותו הקשר: דּוֹר הַמִּדְבָּר אֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא וְאֵין עוֹמְדִין בַּדִּין, שֶׁנֶּאֱמַר [במדבר י"ד]: בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר [תהלים נ'] אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח. לא נתעכב כאן על השאלה מה העניין עם עולם הבא של הדורות האלה, רק ננסה להבין בע"ה את מהלך העניינים שעל אודותיו אנחנו קוראים בפרשת השבוע שלנו, מהשחתה מוחלטת של דור המבול לפילוג ופיזור של דור הפלגה. וכמובן, מכיוון שכל דברי התורה - כולל כמובן, ואף בעיקר, הסיפורים - מהווים עבורנו הוראה נצחית, ננסה להקביל את האירועים הנ"ל לחיים שלנו, בתקווה להבין טוב יותר את המתחולל אצלנו בעשורים האחרונים. את זה נעשה על יסוד ההנחה המוסכמת שכל מיני תופעות ותהליכים חוזרים על עצמם בעולם, ורק קביעת הזמן בו יתחוללו, נעלמת מאתנו.
כי כאשר התורה מספרת לנו איזה סיפור, על המבול למשל או על פיצול האנושות לשבעים אומות, היא אינה מספרת לנו היסטוריה ככזו. הרי יש להניח שבמהלך אותם אלפי שנים היו עוד הרבה אירועים מעניינים שהתורה כאילו מתעלמת מהם ואינה מספרת לנו על אודותם דבר. רק את מה שנוגע לנו בהווה, רק את מה שנצחי מספרת לנו התורה וזו הנחת היסוד שלנו. ואמנם, התורה רומזת לנו שכבר אז הבינו שקיימת מחזוריות בעולם; הפסוק הפותח את הסיפור על אודות דור הפלגה, סיפור הידוע אצלנו כמגדל בבל, הוא [בראשית י"א]: [א] וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים. מה זה שָׂפָה אֶחָת ומה הם ה-דְבָרִים אֲחָדִים? וגם, מהו ההבדל ביניהם? לכאורה, אין מצב יותר טוב מהמתואר בפסוק הזה, כולם מדברים באותה שפה, בהבנה הדדית מלאה - מה יותר טוב מזה?!
בעניין שָׂפָה אֶחָת אומר רש"י שדיברו בלשון הקודש, זו השפה שבה נברא העולם (פירוש רש"י לבראשית ב', כ"ג) ורק אותה דיברו עד אז. בניסיון להבין את ה-דְבָרִים אֲחָדִים מביא רש"י שלושה פירושים, מה שמלמד על כך שכל אחד מהם בפני עצמו אינו מספיק כדי להבין את הניב הזה, לפחות לא בהקשר של הסיפור. והנה פירושו: וּדְבָרִים אֲחָדִים - באו בעצה אחת ואמרו לא כל הימנו שיבור לו את העליונים, נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה. דבר אחר, על יחידו של עולם. דבר אחר, ודברים אחדים - דברים חדים, אמרו אחת לאלף ותרנ"ו שנים הרקיע מתמוטט כשם שעשה בימי המבול בואו ונעשה לו סָמוֹכוֹת. הפירוש השלישי מלמד במובהק על כך שהייתה להם מודעות לעובדה שקיימת בעולם מחזוריות של חורבן. ידעו גם שאחרי החורבן (המבול) חייבים לעסוק בבניין, וזה מה שניסו לעשות. אז למה זה השתבש?
אולי אם נעשה אתנחתה קלה מהחלק של המקורות ונעבור להקבלה אקטואלית, נצליח להבין טוב יותר את המשך הסיפור. עבורנו, קל מאוד להקביל את המבול לשואה הנוראה שעברה על עם ישראל בדור הקודם. חורבן נורא שקשה מאוד להתאושש ממנו. אבל בעקבות המבול בא דור הפלגה. תהליך הבניין החל שנים ספורות אחר-כך, כנראה עוד בטרם הצלחנו לעכל את ממדי החורבן. באותו שלב כולם דיברו בשפה אחת - חייבים לבנות, לשקם את ההריסות. אבל איך בדיוק, והיכן? החלק היותר דומיננטי (ואולי גם תקיף או תוקפני) בחר להתמקד בהקמת מדינה עצמאית. המדינה הזאת הותקפה מיד בניסיון להשמידה בטרם תתבסס ובמערכה הזאת נלחמו כתף אל כתף כל הזרמים שחיו כאן. נטורי קרתא ביחד עם קיבוצניקים ללא הבדל. וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים.
להתפזר, לא להתרכז בערים
כאמור, בתחילת תהליך בנייתו מחדש של העם המוכה אנושות, הייתה אחדות מלאה וכולם התגייסו למאמץ המלחמתי, היו נחושים למנוע מכה נוספת. זו הייתה נקודה אחת מוסכמת על כולם, שָׂפָה אֶחָת, נלחמים על החיים. ומה הלאה? לאן הולכים אחרי המלחמה? איך ממשיכים, ומהו כיוון התנועה? הגוש המוביל בחר: [ד] וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ. בשלב הזה כבר החלה התפלגות, כי לא כולם הסכימו שזו המטרה, תכלית הבנייה. לבנות עיר (מדינה) זה בסדר, אבל וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ שֵׁם? לעסוק בבנייה כאשר ההנעה הפנימית היא הצורך בהאדרה עצמית? וגם, מה החרדה הזאת מהאפשרות פֶּן-נָפוּץ עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ? הרי הקב"ה ציווה [פרק ט'] [ז] וְאַתֶּם, פְּרוּ וּרְבוּ; שִׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּרְבוּ-בָהּ. הוא רוצה ומצווה אותנו להתיישב בכל מקום שנגיע אליו, אז למה לחשוב צמצום, התכנסות, ההפך מרצונו המפורש?!
ובאמת, הרעיון הזה אינו מוצא חן בעיני ה' יתברך: [ה] וַיֵּרֶד ה', לִרְאֹת אֶת-הָעִיר וְאֶת-הַמִּגְדָּל, אֲשֶׁר בָּנוּ, בְּנֵי הָאָדָם. חז"ל למדים מכאן שאין לדיינים לגזור את הדין עד שיראו במוחש את הדברים, כאילו הם היו נוכחים באירוע שבו הם דנים. אבל הלימוד הזה הובא רק בדרך אגב, כי העיון העיקרי הוא בתהליך הזה של יוזמת בנייה שאפתנית ומרכזת, של מדינה אחת בה יתרכזו כולם ותוצאתה היא פיזור והתפצלות למדינות רבות, שבעים במספר בשלב א'. בעבר עמדנו על כך שמוזכר כאן שם הוי-ה שהוא השם שמייצג את מידת הרחמים העליונה, ובהופעה זו של מידת הרחמים הוא דן עם עצמו: [ו] וַיֹּאמֶר ה', הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם, וְזֶה, הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת; וְעַתָּה לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. ולכאורה, מה בכך אם לֹא-יִבָּצֵר מֵהֶם, כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת? מה רע בכך שרוצים אחדות?
זה באמת לא רע, אדרבה, זה אפילו טוב מאוד, מה שרע זה הרעיון לצמצם את שטחי המחיה, להתרכז בחבל ארץ מצומצם במקום לחתור לקיום הצו: פְּרוּ וּרְבוּ; שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ-בָהּ. מכאן גם בא הרעיון שלהם (ושלנו) לבנות לגובה, עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, כי על הקרקע כבר אין מקום לגור, שכן מצמצמים יותר ויותר את השטחים שבהם מותר ליהודים לבנות. התכנסות כזאת, מעבר להיותה מנוגדת לרצון העליון ולציווי מפורש כנ"ל, טומנת בחובה סכנות לעצם המשך הקיום. ודומה שאין צורך להאריך בהסבר נקודה זו האחרונה, שכן כל בר-דעת מבין שהרבה יותר קל להתגונן מפני כל איום המתרגש ובא חלילה, דווקא בעת שמפוזרים במרחב גדול ככל האפשר, והרבה יותר קשה להתגונן כאשר כל המאוימים מכונסים במרחב מצומצם. וכאמור, הקב"ה מתבונן במתרחש מזוית הראייה של מידת הרחמים העליונה המיוצגת בשם הוי-ה ברוך הוא.
מזוית הראייה הזאת הוא מחליט, גוזר את דינם: [ז] הָבָה, נֵרְדָה, וְנָבְלָה שָׁם, שְׂפָתָם--אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. ומרגע ש-לֹא יִשְׁמְעוּ, אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ, מרגע שידברו בשפות שונות, יהיו להם אינטרסים שונים ואף מנוגדים, כך שייאלצו להתפזר. אולי נגד רצונם, אבל לגמרי בהתאם לרצון העליון. [ח] וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ; וַיַּחְדְּלוּ, לִבְנֹת הָעִיר. לפי דברנו עד כה יוצא שלאמיתו של דבר הפיזור הזה לא היה עונש, אדרבה, זה היה תיקון נדרש ביותר עבורם, עבור האנושות בכלל, שלא יכניסו את עצמם למצב בו לא יהיה להם לאן להימלט בעת סכנה. כי הרעיון למנוע שואה נוספת ח"ו, למנוע את התמוטטות הרקיע על-ידי בניית סָמוֹכוֹת, בין אם אלה עמודי אבן (או בטון) כמו שזה נראה מהפשט של הפסוקים, ובין אם זה כוח צבאי וכדומה, הוא רעיון עיוועים. שכן התמוטטות הרקיע, כן או לא, אינה נתונה בידי אדם, האדם צריך רק למלא את ההוראות הנתונות בתורה ולהתפלל לקב"ה שימנע את ההתמוטטות שמפניה הוא חרד.
ונקודה נוספת, עקרונית מאוד שבה עדיין לא נגענו, ההחלטה להתרכז בשטח מצומצם, ולא משנה כרגע מהו המניע להחלטה הזאת, מחייבת צמצום קיצוני של הילודה, שכן זה די מופרך לגדל ילדים רבים במגדלי מגורים של עשרות קומות, וצמצום כזה הרי מנוגד לחלוטין למצווה הראשונה שהצטווה אדם הראשון והצטווה גם נח לאחר שיצא מן התיבה, מצוות פְּרוּ וּרְבוּ. והנה, חז"ל חשבו על זה קודם, הרי לא לחינם קבעו לנו כהפטרת השבוע את הפרק בו מורה לנו הנביא [ישעיהו נ"ד]: [ב] הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ, וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ--אַל-תַּחְשֹׂכִי; הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ, וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי. [ג] כִּי-יָמִין וּשְׂמֹאול, תִּפְרֹצִי; וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ.