המנקה. כך היא מכונה. כך מכנים אותה כולם. העיסוק שלה הוא שמה. "לכל איש יש שם", כתבה המשוררת יראת שם שמיים, זלדה. לכולם, להוציא אותה, את המנקה. יש לה שם, ברור, אבל מי יידע את שמה? למי אכפת? מי שואל אותה לשמה בכלל? היא מזוהה כמנקה, מתויגת כמנקה. הדימוי שלה הוא של מנקה, כי זה מה שהיא עושה, מנקה.
זה מה שהיא יודעת לעשות. זה מה שהיא מסוגלת (אולי יותר, אבל אין לה סיכוי, אין לה אופק. אולי יש, אבל מי ייתן לה לנסות, להתנסות, להוכיח לה ולעולם כי היא מסוגלת וראויה?). היא מנקה וחשה וחושבת – אני סתם סמרטוט סחוט. מותשת, לאה, מיואשת. יום אחר יום – עם מטאטא הסחבות, עם הדלי, עם הראש החפוי, עם המבט הכבוי, עם היעדר כל סיכוי.
מאז ומעודה כל מה שהיא עשתה, זה לנקות. להיוותר אחרי שעות הסגירה של המשרדים, לשהות עם עצמה, בתוך החלל המואר באור פלואורסצנטי בהיר וקר, עם ריח הנייר והמחשבים הכבויים, בחלל הדחוס והמהדהד לא-כלום.
לפעמים אני רואה אותה. בוקר טוב, אני אומר לה. היא שומטת לרגע את הסמרטוט, מביטה עליי והמרירות החרוצה על פניה במתווה קמטים גס מתעדנת לרגע, וחיוך, דק כסדק, נפתח בשפתיה החתומות. מישהו בעולם הקר רואה את האדם שבי, לא את המנקה שהנני.
היא לא שואלת אותי לשמי, מה איכפת לה. אני שואל אותה לשמה, איכפת לי. היא מגלה לי. אני היחיד - כך נדמה לי - לבד ממעסיקיה, שיודע את שמה.
בבקרים הבאים, כשאנחנו נפגשים, אני מקדים את שמה לברכת הבוקר. פניה אורות. היא נושמת טוב יותר, נקי. משהו עמוק נפתח בה. היא באה מן המתים והנה היא גוססת. יש תקווה. המנקה שבה לחיים. עוד כמה אנשים שיברכו אותה כמוני ובסוף, אני אומר לכם, היא תחלים.