תקשורת דרקונית

רוצים דוגמאות? הן פזורות על כל צעד ושעל, מכאן ועד להודעה חדשה. למשל, התקשורת יוצאת מגדרה כשמונפת חרב הסגירה על ערוץ 10, בשל פזרנות כספית שהנהיג ושהביאה אותו לידי פשיטת רגל, ומכוחה הוא מבקש מהממשלה שמיטת חובות על חשבון הציבור. התקשורת כולה מתייצבת כאיש אחד לצידו של הערוץ הכושל כלכלית, ומאשימה (לשווא) את הממשלה ברצון לסתום פיו, בשל ביקורתו המופרזת כלפי ראש הממשלה, אבל מתעלמת מכך שהערוץ הזה פשוט חייב הון עתק לקופת הציבור, על-פי התחייבויותיו הוא, והוא מבקש שמיטת חובות בטענה כי אין ביכולתו לעמוד בעול הכספי. נמאס להם, לבעלים של ערוץ 10, להפסיד כספים? שיסגרו ויילכו הביתה. למה הציבור חייב לממן עסקים כושלים של מיליונרים? מאיפה החוצפה המגובה על-ידי התקשורת, לדרוש הנחות על חשבון הציבור לערוץ הבזבזני? וכזכור, אותו ציבור של אנשי תקשורת הזועק על סתימת פיות של ערוץ 10, שתק כדג כאשר הממשלה חיסלה את שידורי ערוץ 7, ושם באמת ננקט מהלך אנטי-דמוקרטי, מטעמים ברורים של סתימת פיות. הממשלה דאז, שמעולם לא העלתה על הדעת לסגור את הערוץ הפיראטי של אייבי נתן 'קול השלום', סתמה בכוח את פיו של הרדיו הלאומי ערוץ 7. ידידַי מהתקשורת, מה בין ערוץ 7 לערוץ 10 היום ו'קול השלום' דאז? איך זה שאתם מקוננים היום על סגירת ערוץ זה, ואילו כאשר נסגר ערוץ 7 צהלתם כילדים בגן שעשועים? איך זה שאז שתקתם? דוגמאות, כאמור, לא חסרות, ולעיתים, ברגע של אמת, אפילו התקשורתנים עצמם מודים בכך. הנה למשל הווידוי גלוי הלב של אילנה דיין, שטענה בכינוס המחאה של התקשורת השבוע, שהתקשורת גילתה איפה ואיפה בסיקור המפרגן של מחאת האוהלים, לעומת הבוז שרחשה למחאת תושבי גוש קטיף והימין ערב ההינתקות, בכפר מימון. מחאת האוהלים זכתה לטונות של הערכות ומחמאות ועידוד חם, תוך התייחסות ליושבי ערי האוהלים כגיבורים מקומיים, והסתרת מידע רלוונטי מהציבור, אם לדעתה היה עלול להזיק לדימוי של המוחים (למשל שמתנחלי האוהלים הפכו לגהינום את חייהם של דיירי השדרה והסביבה, או שחלק מיושבות האוהלים סובלות מהטרדות מיניות בוטות, או שהיוזמת דפני ליף היא משתמטת סדרתית לא רק משירות צבאי אלא גם משירות לאומי חליפי, שאת רוב לילותיה לא בילתה בעיר האוהלים, ועוד). ואילו המחאה הכואבת בכפר מימון סוקרה בבוז, בעוינות, בלעג, ועם הרבה שמחה לאיד. לא נכון, חברים? - שאלו את עמיתתכם אילנה דיין. או דבריה של הדס שטייף, כתבת הפלילים של גל"צ, שפרסמה בבלוג שלה את תחושותיה באשר לחקיקה בנושא לשון הרע. "החוק הוא סטירת הלחי המצלצלת שמגיעה לנו. הפכנו יהירים, מגלומנים. פחות מקצועיים, פחות מעמיקים, חוצפניים ועוד רשימה ארוכה מעייפת ולא מעוררת כבוד... משהו רע קרה לנו. התחרות בינינו, הכתבים הצעירים חלקם מוכשרים, אבל לא מכירים את חוקי האתיקה, ממהרים לשלוף, לא מכבדים כאלה שהגיעו לאן שהגיעו אחרי שנים רבות של תרומה ועבודה ציבורית קשה... אנחנו חוטאים בנאה דורש לא נאה מקיים. חושפים שחיתויות, מנויים לא כשרים, נסיעות על חשבון הציבור... וכמה מבינינו נוסעים על חשבון חברות?... בואו נכבד קודם את עצמנו, נגדיר מחדש את חוקי האתיקה שלנו, נחנך את הדור הצעיר המוכשר והנחרץ קצת מהתובנות שלנו... ונצא כולנו נשכרים".

עוד דוגמה? - קחו את התוכנית המרכזית 'יומן השבוע' בערוץ 1, המתיימר להיות ציבורי-אובייקטיבי, ששודרה בליל שבת האחרון. המראיינת והמגישה איילה חסון, האמורה להיות אמונה על עיקרון האובייקטיביות, חרגה מן הנוהל המחייב ('מסמך נקדי') ברשות השידור (אין להתפלא עליה: ככלות הכל, רבים מעמיתיה מחשיבים עצמם כבעלים של המיקרופון הציבורי שהופקד בידיהם), פתחה בהבעת עמדה אישית, חד-צדדית, בעד המשך קיומה של האוליגרכיה השיפוטית מבית מדרשה של חונטת שלטון החוק. הייתה זו השתלטות עוינת על המיקרופון הציבורי, כאילו מדובר במיקרופון פרטי שחסון הביאה מהבית. לפחות בשלב זה מצופה היה מחסון ומשאר המופקדים על השידור הציבורי, שבכל זאת יזמנו אל המיקרופון גם דעה הפוכה, שבה תומכים, הפלא ופלא, רוב הציבור, רוב הח"כים ורבים באקדמיה. בפועל קרה ההפך. הגברת חסון הזמינה לאולפן את אביר הנצחת שלטון השמאל על הרוב לאומי במדינה, פרופ' קרמניצר, על-מנת שידקלם בדיוק את מה שרצתה לשמוע. שוב כשל עריכתי. אבל נניח גם לכך. לפחות היה מצופה שמרואיין שלישי ייצג את המחנה האחר ויאזן את השניים. אבל אז, לאחר שהשניים הוקיעו בחריפות את 'החקיקה הימנית', הוזמן המרואיין השלישי, ארי שביט, ששוב הביע תמיכה במלחמת בני האור (בעיני עצמם) בבני החושך (שהם רובו של הציבור שאיבד אמונו בבית המשפט העליון, על-פי כל הסקרים שפורסמו באחרונה). ככה זה בדמוקרטיה המשתוללת שאליה נושאים עיניהם כהני דת הדמוקרטיה החד-צדדית: שלושה מתבטאים, שני מרואיינים, ודעה אחת, אחידה. לרוב הדומם לא ניתנה דריסת רגל במתקפה הפרועה על הרוב הזה ועמדותיו. דמוקרטיה דורסנית פַר-אקסלנס. המיעוט האלים, מחזיק המיקרופונים, יכתיב לרוב הכנוע לשמוע אך ורק את הצד האחד, ללא איזון, ללא אפילו מראית עין של אובייקטיביות. אך לפלא הוא מדוע המיעוט הנדרס טרם יצא לרחובות, לכיכר תחריר משלו, להחזיר לעצמו את זכויותיו הדמוקרטיות (כשהשלטון עצמו, יעני לאומי, מגלה רפיסות וחסר-אונים מול ההשתוללות הזו).

הסיפור הזה הוא בעצם מעשה שבכל יום, בכל אמצעי התקשורת במדינה, ולאו-דווקא המשודרת. קחו את עיתון הארץ, המתיימר להיות מופת לעיתונות חופשית, אמינה, אמיצה, ללא משוא פנים, סמל הדמוקרטיה התקשורתית. בגליון יום ו' האחרון עסק בהרחבה ב'סכנה לדמוקרטיה' שמעוררת החקיקה 'הימנית-קיצונית' בכנסת. אין ספק שזכותו לטפל בנושא. אבל השאלה היא כיצד. נתחיל בעמודי החדשות. שלושה מהם הוקדשו לנושא, ובהם ארבע ידיעות ענק העוסקות ב'דגל השחור המאיים על הדמוקרטיה'. רק בשוליים, בקטן, אוזכרה עמדת הרוב הקואליציוני. בעמודי הדעות של העיתון האנטי דמוקרטי הזה שוב מתקפה מרושעת, מסיתה, מתלהמת וצדקנית, של המיעוט השמאלני, על הרוב הפרלמנטרי והציבורי. חמישה מאמרים תוקפניים נגד יוזמות הרוב, וקריקטורה פוגענית אחת, ללא מאמר מאזן - גם לא חצי מאמר, גם לא שורה - לפחות כדי ליצור מראית עין של איזון. לא בעיתון שרוממות הדמוקרטיה בפיו. ערכים כמו איזון, מתן במה מינימלית גם לעמדת רוב הציבור? לא בבית ספרם. חשבתם שבכך סיים הארץ להרעיל את קוראיו? טעיתם. הכתבה הראשית במגזין הפוליטי עוסקת, איך לא, ב"קרב על הבית" מול נתניהו המתואר כגנגסטר חמוש באקדחים שנושאים יעקב נאמן, יריב לוין וזאב אלקין, ואילו המוסף השבועי מקדיש 17 מעמודיו, כולל עמוד השער, לאיומים, כביכול, על הדמוקרטיה, תחת הכותרת הסדרתית המאיימת: 'דגל שחור'. תשעה מאמרים ואיורים נגד 'הגל העכור', מעוטרים במגן דוד שחור, ואף לא מאמר אחד בכיוון אחר. אין בהארץ דריסת רגל לאמת אחרת, לרוב הדומם. בסך-הכל פירסם הדמוקרט הדגול 19 מאמרים נגד יוזמות החקיקה של המחנה הלאומי, ואפס בעד. גם לא משהו נייטרלי, עם מראית עין של איזון. רק שיח אלים, חד-צדדי ומתלהם. עיתונות מגויסת במֵירעה. פראבדה במיטבו. אם דגל שחור מאיים על מישהו, זהו הדגל המרושע והמוטה שמניף הארץ. כך מוצא עצמו הרוב הדומם בישראל מול תקשורת שתלטנית אבל מתבכיינת, שהפכה את ישראל ממדינה נורמלית שיש לה תקשורת, לתקשורת שיש לה מדינה, והיא מתעללת בה ברוב רשעות, נבזות וצביעות. לכך אפילו לא פילל מיסטר ג'פרסון הנערץ.