קיצוניות מזמינה קיצוניות, וכך הדרת נשים, וכך השתקה, וכך גם בדמוקרטיה. כמי שנקרא לחדרו של אחר וברמיזה ברורה כאילו איני יודע מי הורה או דרש להעבירה, בלשון המתאימה לרוח הזמן: "תהא יפה ותשתוק". אז ככה, לא!
לא אשתוק כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה אזכיר לה
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה
וזה מתאים לכל מקום.
אסצ'לי כתבה שהתגובות הטובות ביותר הן אלה שמתווכחות, שיוצרות עניין, לאו דוקא אלה האוהדות, ממש כפי שכתבתי בעבר. אבל החשש מהבעת עמדה פשע בקירבנו. וכך מוצאים אנו את עצמנו בוכים על מר גורלנו, אותו גורל שהבאנו על עצמנו בשתיקתנו. ומכיון ששתקנו, מנסים להמשיך ולהשתיקנו.
גזר דין מוות
חולה סופני או במחלה חשוכת מרפא יודע שזמנו קצוב. למען הדיוק, כולנו חיים על זמן שאול, כי ימי יודע מה ילד המחר? הנבואה ניתנה לשוטים, יהיו שיאמרו, ולעתים טוב יותר לחיות את העכשיו עם מעט תכנון קדימה. מאה ימי חסד נוטים להעניק לנכנס לתפקיד חדש. ומה מצפים שיתרחש בסופם? הרי זו אמירה סתמית שאין בה תוחלת.
לו הייתה בה, היינו שרויים באנדרלמוסיה של שינויים בלי סוף. וכשמקציבים לך זמן, בלי כלים, במטרה ברורה שסופה גזר דין מוות, למה מצפים? זו הפריבילגיה של הדיקטטור להעמיד אולטימטומים כמו: יש לך X זמן, אם לא תעשה כך-תיענש. שכר ועונשו? ומה דינם של הערכים עליהם גדלנו והתחנכנו? מה גורלנו על שהיינו פה למען, מוכנים בכל עת או כפי שכתב לי יהודה: "הנני כאן" הינו ההימנון לאלה שמשקיפים מהצד, ממתינים שמישהו יזום וישא באחריות, אלה אינם מוכנים להיות חלק מהלוחמים ומעדיפים להיות מטיפי מוסר ומשלימים עם המציאות המשתנה מבלי להגיד מילה, בקול.
דין וחשבון של הנהגה הוא חובה ולא זכות. בהעדרו מוטלת חובה על הציבור לדרוש אותו ולקבל הסברים כי זהו כוחה של הדמוקרטיה. בניגוד לדיקטטורה בה עושה ההנהגה וליתר דיוק, המנהיג, ככל העולה על רוחו ואבוי למי שיבקש דין וחשבון ויהרהר / יערער.
הצלחה נמדדת בתוצאות?
סרט תעודי על הקמתה של קבוצת הכדורגל "מכבי קביליו יפו" שהוקרן בערוץ הראשון חשף את התשובה. כבן לעדה הבולגרית הצנועה, המסתגלת, הענווה קיבלתי את התשובה לשאלה בגוף הסרט. מכבי יפו פורקה בשל חובות כספיים. לעומת קבוצות אחרות הנושאות בחובות כבדים, לא הייתה סיבה לענישתה של מכבי יפו. אבל, בהיותה קבוצה צנועה, אוהדיה מסתפקים במועט, סתגלנים, ענווים היה זה פשוט להענישה. והנה בשלהי 2008 קמה קבוצה של צעירים, חניכי המסורת והערכים, התארגנה והקימה את הקבוצה שרבים, מסתבר, העריכו ומעריכים עד היום. וכן, פירוקה נבע מכסף לעומת הקמתה מחדש שנבע מערכים ומכוחה של מסורת. זו ההצלחה לטעמי.
בימים בהם משחק הכדורגל היה מפגש חברתי, שהרי מכבי יפו לא הייתה קבוצה בעלת הישגים גדולים, אבל גידלה דור של צעירים עם ערכים, שההווי במפגשים אלה היה חלק עיקרי (קבב, עשן, צניעות) אף לשחקנים על המגרש היה חלק חשוב ביצירת ערכים מלכדים אלה. ערכים ומסורת מלכדים והולכים איתנו לכל מקום. לכן, יש בהם הצלחה. וכן יש בהנחלתם ובהעברתם מדור לדור הישג שאינו נמדד בכסף.
מרואיינים בכתבה השתמשו בביטוי "פעם היה לנו מעט והרבה שמחה, והיום יש לנו יותר ומעט שמחה". ובפי הצעירים שעמדו על חורבות האצטדיון היפו היה אחד שדמעות הציפו את עיניו והיה את זה שאמר שהאבנים והמבנה ההרוס לא הרסו ולא יהרסו את המסורת והערכים. שניהם, אגב, הם בין מקימיה של הקבוצה מחדש.