ארה"ב הברית שהיא הידידה הקרובה ביותר שלנו היא לא היחידה שמתנגדת למתקפה באירן, והיחס של שאר העולם למתקפה ישראלית כזאת הוא אפילו יותר נוקשה. רוסיה, שבה הביעה תמיכה לא מובנת שר החוץ ליברמן, מונעת באופן עקבי סנקציות נגד אירן ואף עוזרת לה באופן אקטיבי לפתח את היכולות הגרעיניות שלה. באותו האופן גם סין מונעת צעדים דיפלומטיים כנגד אירן, ממשיכה לשתף פעולה עם אירן ואינה מוכנה אפילו לשקול החרפת הצעדים כנגדה. בניגוד לרוסיה וסין שתומכות באירן, מדינות אירופה שנחשבות לידידות שלנו אומנם תומכות בצעדים כנגד ההתחמשות הגרעינית של אירן, אבל הן מתנגדות בתוקף לצעדים צבאיים שעלולים לדרדר את האזור למלחמה.
בעולם הערבי שאגב מודאג גם מההתחמשות של אירן ישנה גם התנגדות מוחלטת למתקפה ישראלית, ואפילו טורקיה שהייתה פעם ידידה של ישראל ויכלה לסייע במתקפה מסוג זה, היום מביעה התנגדות חריפה למתקפה מסוג זה והצהירה שלא תאפשר מתקפה על אירן משטחה.
הקולות נגד מתקפה באירן אבל לא באות רק מבחוץ, וחשוב אפילו יותר לשמוע את הקולות שבאים מבפנים, מתוך מערכת הביטחון הישראלית. ראש המוסד לשעבר,
מאיר דגן, טען שמתקפה באירן לא תשיג את היעדים שלה ורק תגרום למספר גדול של אבדות והרס בישראל. מאיר דגן הוא לא היחיד בצמרת הצבאית הישראלית שהביעה התנגדות פומבית למתקפה של ישראל על אירן, כאשר גם הרמטכ"ל לשעבר אשכנזי, גם ראש השב"כ לשעבר
יובל דיסקין, וגם ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין הביעו עמדה נחרצת וטענו שמתקפה כזאת תסכן את ישראל, וגם אם תצליח תשיג יעדים מוגבלים בלבד. הבעיה היא שהדרג הפוליטי, או נכון לומר בעיקר נתניהו וברק, נחושים לא להקשיב לקולות האלה והם ממשיכים לקדם את המתקפה, מבלי לקחת בחשבון את ההשלכות שתהיה למתקפה כזאת על ישראל ועל האזור כולו.
ארה"ב נמצאת בשנת בחירות ולכן ישנה סכנה ברורה שממשלת נתניהו תנצל את העובדה הזאת כדי לצאת למתקפה, בניגוד לעמדה הנחרצת של ממשל אובמה. נתניהו יודע שהוא לא יקבל את התמיכה האמריקנית לאחר הבחירות, ולכן הוא עלול לעשות צעדים פזיזים שמונעים משיקולים פוליטיים ומדיניים מוטעים. הציבור חייב לרסן את נתניהו ולומר ל
ממשלה שמתקפה באירן ללא תמיכת העולם וללא תמיכת הדרגים המקצועיים היא תקיפה מסוכנת, שאין לה את תמיכת הציבור.