בין ניהול למנהיגות בספרות המחקרית, ההגדרה הנפוצה לניהול הינה: "תהליך של הבאת בני אדם, בעלי אינטרסים שונים, לפעולה משותפת לשם השגת מטרות מוגדרות".
מנגד, מנהיגות מוגדרת כ"יכולת להשפיע, להניע ולאפשר לאחרים לתרום להצלחת הארגון". מנהיגות עניינה חזון והכוונה. המנהיג מגבש את משימות הארגון ומממש מטרותיו. מנהיגות כרוכה באחריות.
מכאן ניתן להסיק, כי הניהול אינו מתייחס לשאלה הערכית הנתונה להחלטת המנהיג "מה ראוי לעשות", אלא עניינו איך לבצע את מה שכבר נקבע כי יש לעשותו.
הניהול הוא איתור הדרך הראויה למימוש המשימה. כיצד נכון לעשות. למשל, קביעת האופציה היעילה ביותר.
מנהיגות הינה קביעת מה ראוי לעשות. מעין מצפן המכוון אל עבר הדרך הראויה.
לא זו, אף זו. תפקיד המנהל שונה במהותו מתפקידו של המנהיג. המנהיג מעצב את סביבתו ואת עובדיו; מכוון לעתיד ושואב את עוצמתו מתכונותיו ואישיותו. הוא מניע את הכפופים לו בכח השראתו.
מנגד, המנהל עוסק בקבלת החלטות ופתרון בעיות. המנהל משתנה בהתאם למציאות, וסמכותו באה לו מכח תפקידו הפורמלי. אותו מנהל מכוון להווה ומניע את עובדיו, באמצעות מנגנון של שכר ועונש, כפוף לתגמול והישגיות.
לענייננו, נראה כי קיים צורך בשני התפקידים. מיזוג בין הראוי והנכון. בסופו-של-עניין, אנו חפצים, כי שני התפקידים יהיו כרוכים זה לזה ומוטלים על אותו נושא משרה. על-כן, אמור מעתה: "הבה נאתר ונכתיר את "המנהיג המנהל"!
בין מנהל למפקד בהתייחס לעקרונות פיקוד ושליטה, מקובל להתרשם, כי הפיקוד מתחלק לשניים: פיקוד וניהול. ה
פיקוד מתייחד בעיסוק בתחום הביטחוני ובאחריות לחיי אדם, תוך נטילת סיכון לפגיעה בהם.
ה
מנהל ממונה אף הוא על אחרים, אולם אינו מורה על הסתכנותם, כחלק מהותי ומתחייב מתפקידו ותפקידם. אלא שנראה, כי לא רק בכך קיים ההבדל בין שני בעלי התפקידים. גם אופי סמכויותיהם שונה.
קיימת הבחנה נוספת בין מפקד למנהל לעניין
סוג ומקור הסמכות. הפיקוד הוא סמכות, המוקנית על-פי חוק למלא תפקיד כלפי כפופים, וכוללת הן את הסמכות והן את האחריות להשתמש במשאבים לצורך ביצוע המשימה.
המפקד הינו מי שהוסמך לתת פקודות, המחייבות את פקודיו. המפקד הוא המנהל של יחידתו, המורה על יציאה למשימה. לעומתו, המנהל ממונה על עובדיו ואחראי לכך שיבצעו את מטלותיהם. אולם, הגם כי ישנה נטייה לשיטות ניהול צבאיות, במיוחד כשעסקינן במנהלים יוצאי צבא - הרי שסגנון "הפיקוד ושליטה", במובנו המילולי, כבר איננו נפוץ במרבית המערכות.
מוטות כנפי השליטה הוארכו ומנהלים לא יכולים עוד לומר לסרים למרותם את אשר עליהם לעשות. קיים מעבר לעובדים עוצמתיים יותר; אל עבר שותפות בין המנהל הממונה לכפופים לו . בעת הזו, הצפייה היא אפוא, כי המונהגים ייטלו יוזמה ואף יגלו מנהיגות עצמית.
אף בית המשפט נדרש להגדרת התואר "מנהל" וקבע, כי הניהול כולל מספר סממנים וביניהם מתן סמכויות לארגן פעולות; לרבות מתן הוראות לעובדים ופיקוח על עבודתם. ביהמ"ש סבר, כי מנהל חברה הוא מי שקובע מדיניותה ומביאה לכלל ביצוע. דמות זו הינה בעלת שיקול דעת עצמאי. מנגד, עובד, המבצע מדיניות, איננו בגדר "מנהל".
נוכח האמור, הרי שלטעמי, נוכל לערוך הבחנות נוספות בין מנהל למפקד, וכך להסיק, כי מנהל קובע מדיניות, שתבוצע בידי אחרים; מה שאין כן אצל מפקד, המבצע פקודות בהתאם למדינות, הנקבעת על-ידי הממשלה או המטה שמעליו.
על בסיס תובנה זו, הרי שלדעתי, כוחו של המפקד מצטמצם בהשוואה לכוחו של מנהל; זאת חרף העובדה הידועה, כי סמכויותיו מרחיקות לכת בהרבה משל המנהל; עד כדי סיכון ונטילת חיי אדם, כאמור לעיל.
סוגי מנהיגות הגדרה כוללנית תהיה זו: מנהיגות מהווה יכולת השפעה על המוטיבציה של אחרים, אלא שיש לבחון את מקור הסמכות וההשפעה שלה.
הואיל ואנו עוסקים במנהיגות - הרי שלא מדובר בהשפעה מכח סמכות פורמלית או ידע מקצועי ייחודי; אלא המדובר בהנעת אנשים מכח אישיותו של הממונה, מסריו והתנהגויותיו. היינו: המנהיג מניע את האחרים לבצע משימות ללא נקיטת אמצעי כפייה.
מקס ובר, אבי הגישה הביורוקרטית, חקר את התופעה האנושית שאדם עושה מה שאדם אחר רוצה שיעשה. ובר הגדיר זאת כמקור השפעה וחילק אותו לשלושה סוגי השפעה. המודלים של מקור סמכות, לשיטתו, הם כדלקמן:
- מסורתית: השפעה תורשתית - כגון מלך המקבל את המלוכה בירושה או חצר חסידי.
- כריזמטית: השפעה השראתית - אדם בעל קסם אישי, מתת אל, כגון משה, אלכסנדר מוקדון וישו.
- רציונלית: השפעה הסכמית, לגאלית - אנשים מרצונם מסכימים, כי אחר ישלוט בהם. דוגמת מינוי נשיא או נציב במדינה.
וובר אומנם מדבר על המודל הטהור (pure type), אולם לא מן הנמנע לשלב בין הטיפוסים. חוקרים מאוחרים יותר הבחינו אחרת בין מקורות העוצמה.
פרנץ ורייבין למשל, מצאו ארבעה: כוח לתגמל ולענוש; כוח פורמלי; כוח הזיקה וכוח המומחה. עליהם ניתן להוסיף ולמנות גם את כוח האמונה.
בספרות המחקר אנו מוצאים אפיונים ומיונים שונים של סוגי מנהיגים. ניתן לסכם ולפרט חמישה דפוסים כאלה:
- מנהיגות שגרתית: המנהל כמינהלן, אשר עיקר עיסוקו בארגון ומינהל. אינו נוטה לחדשנות, אלא לשמירת המצב הקיים.
- מנהיגות רעיונית: המנהל מציב דגם אידיאולוגי מנחה. מטיף לחדשנות, אך לא תמיד בעל כושר ביצועי מעשי.
- מנהיגות משרתת: מנהל המגייס את עצמו למילוי משימות, הנקבעות על-ידי גורמי חוץ. משרת הארגון איננו נתפס כבעל דרך עצמאית.
- מנהיגות כריזמטית: מנהל שבקסם אישיותו משפיע על צוותו. המנהל הכריזמטי, הנשען על כוחו ההשראתי, אינו פורץ דרכים ואיננו פותר בעיות. פופר במאמרו מבחין בין כריזמטיות אישית לחברתית.
- מנהיגות מדינית מעצבת: מנהל המעורר תודעה; מעודד עשייה לצורך השגת תוצאות; מציג פתרונות חדשניים; איננו נרתע מקשיים ואיננו חושש בעיות. יוזם וצופה הבאות, ללא צורך בגירוי גורם חיצוני ומדרבן.
המנהיג הרצוי והחסר - קווי אופי באשר לסוג ההנהגה ההולמת והראויה - הרי שאנו מצויים במערכת רציונלית במדינת חוק, לה אנו מצייתים מרצוננו כפועל-יוצא מנורמות חברתיות מקובלות. אולם, אנו שואפים ליותר. אנו זקוקים למנהיג מוביל, אשר יאיר לנו דרך במחשכים. חפצים אנו במנהיגות כריזמטית, אשר סביר להניח, כי נפעל ביתר שאת תחתיה. לא די בחובת הציות ואופיו הנוח של העובד או האזרח; הרי שאנו חפצים גם בדוגמה אישית מצד מנהיג בעל תכונות ייחודיות, שיניע אותנו.
התוצאה תהיה העלאת רף ההזדהות עם אותו מנהיג ועם מה שהוא מייצג. הווה אומר, גילום אנו בעצמנו!
מנהיג טוב פועל ב"שקט"; מתמקד בעשייה ובשינוי. מניע את כפופיו ומפיח בהם אנרגיה למיצוי יכולות חבויות.
נקודת ההנחה הינה אדם חיובי, פעלתן וחרוץ, המעוניין לעבוד, לבצע משימות, ולראות בהתייחסות אליו ברוח זו, כנבואה המגשימה את עצמה. על המנהיג, שיקום לנו ביום מהימים, לדעת לסמוך עלינו; להעניק לנו מרחב. שומה עליו ועלינו, כי בקיום התנאים האמורים, כבר נדע לפעול לטובת המשימות הלאומיות.
על המנהיג הרצוי להעדיף בסיסי-כח רכים, דוגמת הגברת הזדהות מצד העם, על פני בסיסי כח קשים של מנהיגות, מתוך כפייה, סנקציות ואיומים. די לו בכך, שיפנים, כי האופציות הקשות קיימות, על-מנת שלא יזדקק להשתמש בהם.
דברי סיכום "תפקידו של מנהיג הוא להוביל את ההולכים אחריו; מהיכן שהם נמצאים אלא מקום שלא היו בו מעולם" - זו אחת מאמרותיו של שר החוץ המיתולוגי של ארה"ב, הנרי קיסינג'ר, לפיה על המנהיג להוביל את אנשיו אל עבר מקום בו לעולם לא שהו.
ארשה לעצמי לחלוק על קביעתו זו של המדינאי והדיפלומט האמריקני. תחת זאת, אבקש לטעון, כי על המנהיג להוביל את ההולכים אחריו, אכן, ממקום עומדם; אלא שמגמת פניהם קדימה ולמעלה מהם.
על קהל עדתו להגיע אל אותם מחוזות נכספים, שיתכן שהיו מגיעים אליהם במועד מאוחר יותר, מצויידים בפחות כלים, ועם זאת מציעים לחברה תוצרים נמוכים יותר.
על-כן ייאמר כאן, כי המנהיג איננו רק מוביל אל עבר הארץ המובטחת, אלא הוא נתפס כמוציא מהכח אל הפועל את הפוטנציאל הגלום בקרב הנוהים אחריו, שאינם בבחינת מוּבלים בלבד - כמטבע-לשונו של קיסינג'ר - אלא משתכללים, מתמקצעים ומממשים את יכולותיהם, כפועל יוצא ממאמציו וכישוריו של מנהיג ראוי. נוכח הטעינה לכתר באחרונה של הנודעים והמפורסמים בדמויות החברתיות, ראוי לומר, כי מדינת ישראל כבר שבעה מנהלים. באה שעתם של מנהיגים, אלא שאיה מקום כבודם?