בית שמש היא עיר שבה יש כמעט כל שילוב אפשרי - בין עולים מאתיופיה לאנשים מעדות המזרח, לתימנים ולאשכנזים; בין חילונים, דתיים וחרדים; עולים וותיקים, עניים ועשירים - וכולם חיים אחד ליד השני, אך כל-כך בנפרד. אחת התופעות שמתרחשות שם זה מרחק של כביש שמפריד בין העושר לעוני, ממש את הכביש הזה קו העוני חוצה. אחת הדוגמאות זה בין השכונות "נופי אביב" ושכונת "הנרקיס".
מצד אחד של הכביש ניצבת לה שכונת "נופי אביב", בה חיים אנשים במעמד סוציו-אקונומי בינוני עד גבוה. רוב תושבי השכונה הם עולים מארה"ב, רובם חיים בבתים פרטיים בעלי מפלס אחד ומעלה. מולם, כמו בסרט, ניצבת שכונת "הנרקיס" שמאוכלסת בעולים מאתיופיה ובאנשים קשי-יום. הם חיים ב"בנייני רכבת" והעוני צועק מהרחוב. רחובות עם בקבוקי בירה מנופצים על המדרכה, חפיסות סיגריות ריקות, ספסלים שבורים ומרוססים בגרפיטי.
מממצאי דוח העוני עולה כי כל ילד חמישי במדינת ישראל חווה ימים שלמים ללא אוכל. אלה אותם ילדים משכונת "הנרקיס" הרואים את הילדים שמעבר לכביש, שמסתובבים עם סמארטפונים ועם אייפד ומביאים כל יום חטיפים ושוקו לבית ספר בנוסף לסנדוויץ' שלהם. ולאותם ילדים "יוצאות העיניים" כשהם רואים את "השכנים ממול". ואז אנחנו מתפלאים למה ילדים בגילאים כל-כך צעירים מתחילים לגנוב? זה לא מרוע, הם פשוט רוצים ש"גם להם יהיה". והם יודעים שגם אם הם יבקשו הם לא יקבלו, וההורים שלהם יהיו מאוכזבים.
מעגל מצוקה שיש לקטוע ש', ילד בכיתה ד', שגר בשכונת ה"נרקיס", בקושי מתפקד בבית הספר כי הוא רעב, ואין לו את רוב הספרים. הדבר היחידי שמטריד אותו זה אימא שלו שבבית, שאינה מרגישה טוב, והוא מרגיש את האחריות לדאוג לה. הוא לא רוצה שתקנה לו אוכל, כי היא צריכה את הכסף לתרופות שלה, שלא נמצאות בסל התרופות והמחירים שלהן גבוהים מאוד. והוא לא הילד היחידי שזה המצב שלו, זה כל השכונה, כל החברה שבה הוא מסתובב.
לילדים כמו ש' צריך לתת הזדמנות שווה. אם הילד לא יכול ללמוד כי אין לו ספרים, או כי הוא רעב, אז צריך לתת לו אוכל, ספרים, וכל מה שהוא זקוק לו כדי ללמוד כמו שצריך. כי אחרת, לאן הוא יגיע? הוא יתחיל לגנוב מה"שכנים ממול" או מהילדים בכיתה. וילד שמתחיל לגנוב בגיל כזה, ברור איפה הוא יסיים, וככה גם יהיו הילדים שלו. לצערנו, מדובר במעגל שמתחיל ולא מסתיים, מעגל של עוני, של מסכנות, מעגל של מצוקה שצריך להיקטע. ומהר.