בפרשתנו, אנו לומדים שיתרו, כהן לעבודה זרה, מציע למשה הצעה מדהימה, מדויקת ומועילה, שנובעת מכוח חוכמת הניסיון שצבר, ובעיקר מאותה אמונה בה'. מציע יתרו למשה את הצעת מינוי הדיינים: "אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ א-לֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל הָעָם הַזֶּה עַל מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם" [י"ח, כ"ג].
ורש"י מפרש: "וצוך א-לֹהים ויכלת עמד - הִמלך בגבורה, אם יצוה אותך לעשות כך - תוכל עמוד, ואם יעכב על ידך - לא תוכל לעמוד". דהיינו, דברי יתרו לא נאמרו כדברי התנשאות ויוהרה, אלא מתוך אמונה עמוקה בה' שיסייע למשה במלאכת השיפוט, שהיא מרכיב מרכזי בהנהגת העם.
הצעת יתרו מונה ארבע תכונות שהשופט צריך שיהיו בו: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי א-לֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע", ואכן: "וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם". כלומר, יש לבחור דיינים שיהיו בעיקר "אנשי-חיל" במובן המוסרי-חברתי של המונח, הווה אומר: לא הבקיאות בתורה בלבד היא זו שאמורה לקבוע את בחירת הדיין, אלא התנהגותו לפי התורה.
יתרו התווה את הדרך לבחירת השופטים ולבניית המערכת השיפוטית בישראל. הוא היה הראשון שהציע להפריד את הרשות השיפוטית מהרשות המחוקקת, בהציעו למשה: "הֱיֵה אתה לָעָם מול הא-לֹהים" [י"ח, י"ט], כלומר יתרו מציע למשה להביא את החוקים מה', ואילו הרשות השופטת תפעל לפיהם.
להיטיב עם משפט העם
ונשאלת השאלה: כיצד מלכתחילה, לא מצא משה לנכון למנות שרים ודיינים, לסייעו בהנהלת העם? התשובה היא פשוטה, שכן משה, שליח האלוקים, ראש וראשון לנביאים, התכוון להנהיג את העם על-פי השראה אלוקית, עובדה שאיפשרה לו להיות מהיר משפט, לתפוס מיד את המהות ולהבין מיד לאן נוטה הדין, בלי צורך בהתפלפלות משפטית, בפלספנות, בווכחנות. כאמור, משה סבר שאין צורך בהוספת מנגנון ביורוקרטי לשפיטה, שכן הוא מקבל הנחיה ישירה מהשם.
ברם, משה הבין שלא לעולם יוכל להמשיך לשפוט הוא את העם מפי הגבורה, ויבוא יום שיצטרכו להחליפו, שופטים, בשר ודם, שלא ניזונים מהגבורה, אלא מראיות ומעובדות, ולכן, הוא מקבל את עצת חותנו, עצה שמטרתה להיטיב עם העם.
יהי רצון שנזכה להתדיין בפני שופטים ישרים והגונים, אַנְשֵׁי חַיִל, שידבקו במוסר, בהגינות וביושרה. שבת שלום.