מבחנה של הסתדרות העובדים כיום, האם היא תוכיח נאמנות לערכי היסוד שלה, אם היא תדע להגן על אישה אחת אמיצה, מזכירת וועד עובדים, שנזרקה למאבק מול נחשול דורסני, שהחליט לשבור את העבודה המאורגנת ברכבת
ישראל להפריט ולהכריז מעל כל במה שלא מדובר בהפרטה.
האישה האמיצה היא
גילה אדרעי. מולה התייצב בחודשים האחרונים מנהל
רכבת ישראל,
אורי יוגב, מנהל עם קבלות מוכחות ביישום מדיניות הפרטה ברוטאלית כבר באותן שנים, בהן כיהן מנהל אגף התקציבים.
רצח אופי לגילה אדרעי לאורי יוגב יש מדיניות מוצהרת, ולזכותו ייאמר שהוא מאמין בה, הוא משוכנע שהיא טובה ונחוצה לכלכלה ולחברה. כך בימי כהונתו כמנהל אגף התקציבים הוביל להקמת בית סוהר פרטי, שרק בית המשפט מנע את מימושו ממש כמה דקות לפני שעת האפס.
כמנהל אגף התקציבים הוא הצהיר חזור והצהר, ואף עשה הכל כדי לממש את הצהרותיו, בדבר זכותו של מנהל בית ספר לשכור מורים בחוזים פרטיים, ולעודד רכישת שירותי הוראה מחברות פרטיות. ברכישת שירותי הוראה פרטיים ראה פתרון מוצלח לכל בעיות החינוך הציבורי בישראל.
את הסיוט הזה בחזון ה"חינוכי" של אורי יוגב הצליחה העבודה המאורגנת של ארגוני המורים להסיר מסדר היום לפחות בשלב זה. לא נעשה לראשי ארגוני המורים רצח אופי , כפי שעושים כיום לגילה אדרעי, למרות שהם זרקו לפח האשפה חלק הארי מרעיונות העוועים של אורי יוגב.
בודדה במערכה מול מגמת ההפרטה גילה אדרעי נשלחה בודדה למערכה מול נחישותו של אורי יוגב המשמש קבלן הביצוע של ההפרטה ברכבת ישראל. יוגב הוא המוח המתכנן של ההפרטה. הוא מקבל את מלוא הגיבוי בגילויי דורסנות ואלימות מילולית של שר התחבורה, ישראל כץ, נגד העבודה המאורגנת, שלדבריו, אשמה במותם של נוסעים. וזה רק פרט זניח, כשמבקר המדינה הטיל את האשמה על החברה שמכרה את הקרונות.
אורי יוגב בתפקידו כמנהל אגף התקציבים חזר פעמים רבות על הצורך במכירת בתי חולים ממשלתיים לגופים פרטיים. הוא זה שהתגאה על מפעלו בהקמת המפלצת, שקוראים לה תאגידי מים וביוב , שניפחה את מחירי המים לצרכנים.
עוד טרם כניסתו לתפקידו כמנהל הרכבת בנובמבר 2011 הוא היה נאמן לגישה החברתית,
הרואה בעבודה המאורגנת משקולת על המשק,ולדבריו, גורם לבינוניות ולחוסר מקצועיות.
על גילה אדרעי הוטל להיכנס למו"מ עם אסכולה של אדם, שיש לו משנה מסודרת בדבר
העברת פעילות ונכסים משליטת הממשלה למגזר הפרטי. הוא נאמן לגישה,שהמדינה חייבת לקנות שירותים מחברות פרטיות, ולא לספק אותן בעצמה, לרבות שירותים חברתיים וחינוך, בריאות ותחבורה.
גישה מובנית זו נכנסה למשא-ומתן עם נציגי העובדים, כשהיא אינה מותירה סיכוי לגילה אדרעי וחבריה להצליח במשא-ומתן. המשא-ומתן לווה על-ידי מערכת משומנת, שהצליחה להפעיל את התקשורת להסתה פרועה נגד דבקותה של גילה אדרעי בעיקרון העבודה המאורגנת, אותו מבקש מר אורי יוגב לנפץ לרסיסים.
העובדים ניצבו מול אורי יוגב. אדם שלא הזיז לו ולא הזיז לשרים שמעליו, שדוד תדמור, מי שהיה ממונה על ההגבלים העסקיים, קבע שאורי יוגב, כמנהל בזק הבינלאומי ב-1997, פעולתו הייתה על גבול החוקיות תוך הטעית צרכנים.
גילה אדרעי נשלחה למשא-ומתן מול אורי יוגב, שדחף בעבר כבולדוזר לפירוק מנהל מקרקעי ישראל ולהעברת האדמות ברשותו לבעלות פרטית.
כן, זה היה אורי יוגב, שלא יצליח למחוק את המלים שהנפיק ל-YENT ב-5.5.2004 לחני גולדשטיין, שעדיף מונופול בבעלות פרטית על פני שליטה ממשלתית.
גילה אדרעי עמדה מול אורי יוגב, שעוד טרם המינוי שלו למנהל רכבת ישראל היה נוכח-פעיל בעל עניין רב בצוות המשא-ומתן מטעם רכבת ישראל עם יצרנית הקרונות בוומברדיה בגרמניה, שם הציעה החברה את עלות העסקה בסך 1.25 מיליארד שקל.
גם אם נקבל את טענתו שהוא נסע לגרמניה על חשבונו, ושאין ממש בהסתייגות המוחלטת של התנועה לזכויות האזרח מהפגמים בפעולתו, הרי ברור שהדיאלוג, שניסה לנהל וועד העובדים בראשות גילה אדרעי עם הנהלת הרכבת, הפך למונולוג של אורי יוגב.
מול הדורסנות של הנהלת רכבת ישראל חייבת הסתדרות העובדים לעמוד לימינה של יושבת-ראש וועד עובדי הרכבת, גילה אדרעי, שלוחמת כלביאה, שרכבת ישראל תנוע אך ורק על מסילות של עבודה מאורגנת.