יצחק המקראי הוא דמות דהויה. מקום מועט מוקדש לו בספר בראשית, והוא שרוי בצילם של אביו אברהם ובנו יעקב. למעשה, הפרשיות המעניינות ביותר המופיעות במקרא אודות יצחק עוסקות בסיפור הולדתו ובקריאת שמו, ודומה שעיון מחודש בהן ובמשמעות שמו של יצחק עשוי ללמד אותנו משהו על דמותו ועל מערכת היחסים שבין אלהים למשפחת אברהם.
שלוש פעמים בספר בראשית מוסר המקרא – במישרין או בעקיפין – את מקור שמו של יצחק. הראשונה שבהן מופיעה בפרק יז, לאחר שהאל מבשר לאברהם על הולדת בנו. תגובתו של אברהם לבשורה מתוארת במילים "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד...", ובעקבותיה מצווה אותו אלהים לקרוא לבנו בשם יצחק. מה משמעות צחוקו של אברהם? פרשנות רווחת היא כי מדובר בצחוק של שמחה בעקבות בשורת הלידה, אך דומה כי זוהי פרשנות אפולוגטית. שכן הטיות השורש צח"ק במקרא סובלות אומנם כמה משמעויות, אך לכולן תמיד הקשר שלילי, בדרך כלל במובן של לעג וגיחוך.
יתרה מזאת, בפרק העוקב אנו קוראים סיפור מקביל, ובו מופיעה תגובתה הדומה של שרה כאשר שלושת ה'אנשים' מגיעים לאוהל אברהם ובפיהם בשורת הלידה: "וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן". בעקבות צחוקה נוזף בה אחד האנשים, ולאחר הכחשתה הוא מתעקש וקובע: "לֹא! כִּי צָחָקְתְּ!". פסוקים אלה מתארים למעשה מקור נוסף לשמו של יצחק, ובמקרה זה ברור כי צחוקה של שרה מביע זלזול ולעג. ההקבלה המובהקת בין הסיפורים מסירה כל ספק באשר לאופי צחוקו של אברהם בפרק הקודם.
למעשה, הסיבות לצחוקם-לעגם של אברהם ושרה אף מפורשות בכתוב, וגם הן זהות: שרה מלווה את צחוק הלעג שלה במילים "אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן", וברור כי דבריה מביעים תסכול, ספקנות ומרירות; תסכול על שנים ארוכות של צפייה חסרת תוחלת, וספקנות באשר ליכולת של אלהים לממש את הבטחתו לזוג מופלג בשנים. והנה, דבריו של אברהם לאחר צחוקו מביעים רגשות דומים: "הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד"?
בשני המקרים דומה כי שרה ואברהם מנסים להסתיר את צחוקם הלועג (שרה צוחקת "בקרבה", ואברהם "אומר בלבו"), ולכן לשניהם מגיב האל ומבהיר כי אין הצחוק נסתר ממנו: שרה ננזפת על-ידי האיש, ואברהם מצווה לקרוא לבנו בשם יצחק. לאור זאת, יש להבין ציווי זה של האל כמעין עונש בבחינת 'מידה כנגד מידה': כשם שאברהם לעג לאל, כך אלהים לועג לו ולילדו, הנקרא בשם גנאי שמשמעו "ילעג", וכך גם ילעג לו כל מי שיקרא בשמו.
משמעות זו של השם יצחק חוזרת שוב בפרק כא המתאר את הולדתו של יצחק ואת גירושם של ישמעאל והגר. הצחוק מופיע בפרק זה כמה פעמים, ובכולן במובן שלילי, הצובע את סיפור הולדת יצחק בגוון מטריד. כך למשל אומרת שרה בעקבות לידתה: "וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי". חוקרי מקרא הראו כי הביטוי "כל השומע יצחק לי" מבטא ריאליזם מריר ומפוכח: שרה נבוכה מלעג השכנים לאישה זקנה ובלה שלפתע חובקת בן. לפיכך נראה כי גם את תחילתו של הפסוק – "צחוק עשה לי אלהים" – שאותו הבינו רוב הפרשנים כמביע שמחה, יש להבין כצחוק שלילי; ה'פלא' שחולל אלהים אחרי הבטחות שחוזרות ונדחות עד היותה בת תשעים, אין בו אלא צחוק ולעג.
פרשנות זו מקבלת את תוקפה הסופי בהמשך הפרק, בו מופיע מוטיב הצחוק פעם נוספת, ושוב בהקשר שלילי מובהק: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ...". כאן, שלא במקרה, גם הפרשנים המסורתיים מודים כי 'מצחֵק' מובנו מגחך. ישמעאל לועג ליצחק על הוריו הזקנים, ובצחוקו מהדהד הלעג העצמי של שרה. אפשרות אחרת, שאף לה יש תימוכין בכתובים, היא כי ל'מצחק' מובן שלילי הרבה יותר - מעשה מיני מגונה.
ניצול ההזדמנות של אלוהיםאם כן, השם יצחק נושא משמעות שלילית, והוא קרוב להיות שם גנאי. על כך מלמד המובן של הפועל צח"ק בלשון המקרא בכלל, והמקומות בספר בראשית שבהם מתפרש שמו של יצחק בפרט. טענה זו היא כמעט עובדה פילולוגית-ספרותית, אף שלמרבה הפליאה כמעט איש מן הפרשנים והחוקרים לא עמד עליה. אך מדוע שמו של אחד מאבות האומה נושא משמעות שלילית? מדוע הבן שבאמצעותו תתממש תוכניתו ההיסטורית של האל לייסד לו עם בארץ מקבל שם גנאי?
גרעין של תשובה לשאלות הללו מצוי לדעתי בדברים שכתב יהודה ליבס על אישיותו של האל המקראי במסה העוסקת ב"מיתוס היהודי וגלגולו". ליבס טען כי "את בחיריו אהוביו המתהלכים אתו רוצה האל לעצמו בלבד", ולכן למשל מבקש האל להרחיק את אברהם מארצו, ממולדתו ובית אביו כבר בתחילת דרכו. יתרה מזאת, בקשתו של האל מאברהם להקריב את בנו בהמשך הדרך נובעת לדעת ליבס מ"חששו של האל שאהבתו של אברהם הוסטה עתה ממנו אל בנו יחידו".
תובנה זו של ליבס אודות מטרתה של עקידת יצחק מסבירה לא רק את סיפור העקדה אלא גם את יחסי אלוהים ואברהם לאורך כל הפרקים שקדמו לו. שכן אותה "חרדת הנטישה" של האל, חששו הגדול כי אהבת אברהם מוסטת ממנו אל יצחק יחידו, החלה כבר מראשית יחסיו עמו והיא מניעה את העלילה לכל אורך הדרך.
רצונו של אלהים לייחד את אברהם לעצמו עשוי להסביר את הנסיבות שהוא מזמן שוב ושוב הגורמות לאברהם להסתכסך, להתרחק או להיפרד מן הקרובים לו ביותר, אלה שיכולים לאיים על האקסקלוסיביות של הקשר שלו עם אלהים. כך למשל הולכים ומתערערים יחסיו עם שרה: תחילה מביא אלהים רעב על ארץ, מה שמוריד את אברהם מנכסיו ומכריחו לרדת מצרימה; במצרים משדל אברהם את שרה להציג עצמה כאחותו כדי להתעשר בעבור יופייה. עקרותה של שרה מעמיקה את השבר ביניהם, והניסיון להתמודד עמה באמצעות לידתה של הגר השפחה רק מחמיר את המצב – כעסה של שרה מתעורר, ואברהם מתיר לה לעשות בשפחה כטוב בעיניה.
אך הביטוי הקיצוני ביותר לקנאתו-אהבתו של האל מופיע בפרשת הבטחת הזרע והולדת יצחק. אלהים מבטיח שוב ושוב לאברהם ולשרה זרע ובן, ואולם החשש שאברהם יפנה את אהבתו ממנו לבנו מניעה אותו לדחות את מימוש הבטחתו. כדי להבטיח את הדחייה הוא מזמן לו אישה עקרה ואף עוצר אותה מלדת, ובמשך עשרים וחמש שנה, עד זקנה מופלגת, הוא ממאן לקיים את הבטחותיו.
לאור תמונה זו, יש להבין את הציווי האלוהי לקרוא לבנו של אברהם 'יצחק' כמעין ניצול הזדמנות של אלהים להטביע בילד שם גנאי כדי לנכר אותו מהוריו. מסכת הצחוק הסובבת את הולדת יצחק נועדה ליצור מרחק בינו לבין הוריו, והכל כדי למנוע את הסטת אהבתו של אברהם מן האל לבנו. אכן, את הלידה בזקנה מופלגת מפרשת שרה כלעג שמימי וארצי, כ'צחוק' שכולו החמצה, תוך שהיא רומזת לשם שניתן לילד.
נוסף לכך, דומה כי ניסיונו של אלהים לנכּר את יצחק מאברהם גורמת גם לו עצמו להיות מרוחק ממנו. המקרא מקדיש לסיפורו של יצחק פרק אחד בלבד, וגם הוא מעין פרק מקשר בין סיפורי אברהם לסיפורי יעקב. גם בהיבט זה משחק שמו של יצחק תפקיד: בניגוד לאברהם וליעקב, שבמהלך חייהם משנה האל את שמם כדי להודיע על חיבתו אליהם, הרי ששמו של יצחק, הניתן לו כשם גנאי, אינו משתנה עד יומו האחרון.